1515
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

החיים שלי (או של אחרים)

נאום שלא ננאם

ביום שישי הייתי בכנס הבלוגרים בתל-אביב.
במקור לא התכוונתי להגיע - אני עדיין במילואים ולכן חשבתי שגם אם אהיה בשבת בבית (כמו שתוכנן) אעדיף לבלות את הזמן עם אשתי והילדים ולא בנסיעה לתל-אביב - עיר שאני לא אוהב.

ואז קיבלתי מסר אישי מבצלאל שקיווה שאוכל להגיע. המסר גרם לי לחשוד שאני עלול לזכות באיזה פרס. אחר כך הגיע מסר דומה ממיטל - שחיזק את חשדותיי.


הגעתי. היה נחמד. הבראנץ' היה קצת מאכזב (הגעתי רעב ובסוף אכלתי ארוחת צהרים בבית) אבל שמחתי לפגוש כמה בלוגרים שאני אוהב לקרוא אצלם (וגם הם קוראים אצלי) - purple mushroom (אלון), pailla, בני, אתי אברהמי וכמובן את  wranger (טל) ואת בצלאל.
לצערי, כמו בכנס הבלוגרים הקודם שבו השתתפתי, רבים מהמשתתפים לא טרחו להזדהות באמצעות מדבקות שם - כך שייתכן שפספסתי כמה בלוגרים שרציתי לפגוש (זיהיתי את אסי דיין ואריאלה פיקסלר-אלון גם בלי מדבקות...)

ואז הגיע הטקס... הייתי במתח מסוים. לא העזתי לקוות שבאמת זכיתי בפרס כי לא רציתי להתאכזב אבל תהיתי האם באמת אני בזוכים ואם כן - במה בדיוק? היה ברור לי שאני לא "בלוגר מבטיח" והבלוג שלי הוא לא "בלוג מעוצב". גם מפעל חיים זה לא בדיוק אני...

כששמעתי שהבלוג שלי זכה בתואר "הבלוג החברותי" נכנסתי להלם חלקי. אני? חברותי? אני הרי אנטיפט מתבודד... מרוב התרגשות לא בדיוק ידעתי מה לומר. מזל שזכרתי להודות לעננת שהרבה בזכותה התחלתי לכתוב את הבלוג.

אני רוצה הזדמנות שניה... אני רוצה לשאת נאום מרשים שנכתב בידי טובי כותבי הנאומים של כבוד הנשיא (אובמה כמובן). אני רוצה לשלוף מכיסי 200 עמודי A4 ולהתחיל להקריא אותם בביטחון ובשטף כשכל הצופים מרותקים למוצא פי (ואח"כ מקללים אותי שבגללי הפסידו את האוטובוס האחרון הביתה).

מכיוון שמכונת הזמן שהמצאתי עדיין יכולה לקחת אותי רק קדימה בזמן (וגם זה בקצב של שעה בשישים דקות), זה לא יקרה. אבל אני יכול לפרסם נאום תודה בבלוג שלי... אז הנה הוא:

בלוגרים יקרים, בלוגריות יקרות, כבוד מנכ"ל תפוז, מנהל הבלוגיה, מנהלת הקהילות ואסי דיין

עומד אני מולכם כאן בעירנו תל-אביב המעתירה ודמעות בעיניי. עשרים חודשים חלפו מהיום (או בעצם הלילה) בו החלטתי לפתוח בלוג בתפוז. עשרים חודשים שהם שנה ושמונה חודשים או כשש מאות ימים ויותר.
עשרים חודשים בהם חלמתי בכל רגע להגיע למעמד מכובד זה, להתייצב בפני אולם מלא בלוגרים מפה לפה ולקבל תעודת הוקרה על כתיבתי.
עוד בהיותי ילד צעיר ועול ימים חלמתי כי יבוא יום ובו אזכה להכרה על היותי כותב מוכשר. עם השנים הלכה תקווה זו והתרחקה ממני. אך עם הכרזתו של בצלאל על הפרסים העומדים להיות מחולקים בתאריך היסטורי זה, חזרה התקווה והתקרבה אליי.
אמנם ידעתי שאין לי כל סיכוי להיות "בלוגר מבטיח" והבלוג שלי אינו "בלוג מעוצב". ידעתי שאיני מתחרה בעמרי חיון במספר הכניסות או בלב מזהב במספר הרשומות. אך הרשיתי לעצמי לחלום. הרשיתי לעצמי לקוות. הרשיתי לעצמי לייחל לזכיה בתואר "יקיר הקהילה".
לא העזתי אפילו לחלום על התואר בו זכיתי - "הבלוג החברותי". לא בגלל שאיני חברותי (כזה אני...) אלא בגלל שעד כמה שהכרתי את הבלוג שלי, הוא לא ממש חברותי (מעולם הוא לא החזיר לי טלפון!).

 

אבל זכיתי בכבוד הזה בזכותכם - בזכות הקוראים שלי, המנויים שלי, המגיבים שלי ואלה שהמליצו עליי לתואר מכובד זה. אני רוצה להודות לכם - לכולכם - על שנתתם לי את המוטיבציה להמשיך ולכתוב. בזכות מספר הקוראים שלי ובזכות התגובות הרבות להן אני זוכה, אני מוצא את הכח להמשיך בכתיבה ואני מבטיח - כמו עמרי חיון (להבדיל) - להמשיך לכתוב עד שתפסיקו לקרוא ולהגיב.

הייתי שמח להודות לכל אחד מכם באופן אישי, אך לצערי איני מכיר את כולכם באופן אישי. לכן אני מודה באופן אישי רק לך - את/ה המקשיב/ה לנאומי או קורא/ת אותו בבלוג.
כמו כן ברצוני להודות לאשתי עננת שהרבה בזכותה התחלתי לכתוב את הבלוג וכמובן להוריי (אמי ז"ל ואבי יבדל"א) שהביאוני עד הלום.

לשנה הבאה - בירושלים הבנויה (רק תודיעו לי מראש כדי שאעשה מאמץ להגיע)
 

אני עדיין בפיגור רציני בקריאת רשומות ועדיין ממליץ על רשומה ישנה יחסית - צבונים - בבלוג של anguly

ואני עדיין במילואים עד יום שלישי כך ששוב לא אוכל להגיב במהירות לתוגובותיכם (למרות שאני חברותי )

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

101 תגובות

תגיות
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל motior אלא אם צויין אחרת