00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

בלי חיתולים ובלי חשבון

הגיגים ליום הכיפורים

         

 

  זהירות! רשומה חופרת במיוחד!

 

יום לפני תחילת הלימודים הגעתי לבית הספר בלווית חברה שהיתה צריכה למלא טפסים במזכירות, ובזמן שהיא מילאה, השגחתי על בנה בן החמש במסדרון. בארון זכוכית שבכניסה לבית הספר הקרוי על שמה של האמנית פיית' רינגולד ישנה תצוגה של ספרי ילדים שפירסמה האמנית, ובן חברתי התבונן בהם בעניין. הוא הצביע על אחד הספרים - If a bus could talk ושאל על מה הוא.  

הספר מספר לילדים את סיפורה של רוזה פארקס - פעילת זכויות אדם שחורה שהציתה את תנועת זכויות האדם בדרום בשנות הששים בכך שסירבה לפנות את מקומה באוטובוס לנוסע לבן, כפי שנדרש אז בחברה ההיא. אכן דמות מופת לספר עליה לילדים בני זמננו, וכבר פתחתי את פי לספר את הסיפור כשמחשבה קפצה מירכתי מוחי קדימה ועצרה אותי. 

אני גרה באזור עם שונות אתנית גבוהה. בבית הספר בו בתי לומדת, רוב התלמידים היספנים והשאר מתחלק בין שחורים, לבנים, אסיאתים, ומעורבים עד לבלי הכר. נושא השיוך הגזעי מעולם לא עלה לדיון בגן וגם לא בבית הספר, לפחות לא בכיתות הנמוכות. הילדים מתחברים זה עם זה ללא משוא פנים ובחוסר אכפתיות מוחלט מהמוצא האתני. אני, שבעוונותי איני חפה מדעות קדומות, עושה את המיטב שלא להעביר אותן הלאה לדור הבא בכך שאני נמנעת במכוון מהעלאת הנושא. גם אם עולות בי מחשבות של הכללות גורפות לגבי קבוצות אתניות מסויימות, לעולם איני מעלה מחשבות אלו על דל שפתי ואני מקפידה על כך שבעתיים ליד בנותי. כמובן שאני לא מנסה אפילו להשפיע על היקשרויותיה החברתיות של בתי בהקשר זה, וכך גם יצא שחברתה הטובה של בתי בשנה שעברה היתה בת למהגרים אפגניים, מוסלמים אדוקים, והבן שמצא חן בעיניה היה שחור. השנה יצא שחברתה הקרובה והבן שהיא אוהבת  :-) היספנים. לביתנו באים תדיר ילדים מכל המוצאים ומכל מיני דתות, וגם בנותנו מתקבלות בשמחה בבתיהם.  

אותו הדבר נכון גם לגבי בן חברתי.  

התבוננתי בפניו התמימים של הילד המצביע על הספר, ומלמלתי משהו על סדרי ישיבה באוטובוס בשביל לצאת ידי חובה. לא הייתי מסוגלת לסדוק את תום הילדות הזה. מתישהו הוא כבר יקלוט בעצמו - אי אפשר להתחמק מנושא הגזע בארצות הברית. מתישהו ילדינו יבינו שיש אנשים שמתייחסים לאנשים אחרים על פי שיוכם האתני ולא בהכרח לחיוב. אם ירצו ואם לא, דעות קדומות רבי דורות יחלחלו לתודעתם ולנשמתם. הם יראו שעל אף שחוקי המדינה שווים לכולם, הורים עדיין בוחרים שיכונים ובתי ספר לפי קבוצות האוכלוסיה המצויות, או שאינן מצויות שם, שזיווגים מסויימים עדיין מעוררים הרמות גבה ולעתים אף יותר מזה, ושיוצאי עדות מסויימות מקבלות יחס שונה במשרדי המחוז מיוצאי עדות אחרות. אני מאמינה שככל שיידחה הרגע הזה של גילוי ה'אנחנו' מול 'ההם' כך השתרשותן של הדעות הקדומות וההתנהגויות הגזעניות תהיה חלשה יותר, ויהיה קל יותר להשתחרר מהן במחשבה ומודעות.  

אצלי זה קרה בגיל תשע. עברנו לגור במושב חדש בדרום ובחברה היו ילדים מכל מיני עדות, ואני, אוטיסטית שכמותי, לא הייתי בכלל מודעת לשיוכם העדתי ולניואנסים החברתיים שהתלוו לכך. גם עם ילדי הבדואים שגרו לידנו שיחקתי, אם כי לא כל כך הבנו זה את זה. יום אחד באתי לחממה וראיתי את אבי מדבר עם גבר שלא היכרתי, בעל חזות מזרחית. התקרבתי ובתום לב שאלתי אותו עם הוא ערבי, ובתגובה קיבלתי סטירה מצלצלת מאבא שלי. ככה למדתי לראשונה שהתואר 'ערבי' נחשב למילת גנאי בארץ.  הרבה שנים עברו מאז, ובהן הרבה היקשרויות חברתיות שכללו אנשים מכל מיני מוצאים ולאומים, בחיי בארץ ובארה"ב. באזור מגורי עדיין ניכרת הגזענות, אך המדיניות הממשלתית המוצהרת (אף כי לא בהכרח מיושמת היטב) היא כזו של חינוך לסובלנות ולקבלת האחר, והשאיפה היא שעם התמדה בחינוך המתאים יעלמו הפערים, ושהילדים המתחברים אחד עם השני ללא התחשבות במוצא יגדלו להיום מבוגרים העושים אותו הדבר.

העוינות והגזענות הבין-עדתית והבין-דתית בארץ היא לא דבר חדש, ומאז שהיגרתי בתחילת שנות התשעים, נראה לי שאף החריף מאוד. למצב הבטחוני ללא ספק יש חלק בזה, אבל אני חושבת שסיבות חמורות בהרבה הן הלך הרוח שזהו מצב נורמלי בשילוב עם מדיניות ממשלתית של הפרדה ופילוג המתבטאת כמעט בכל תחום בחיים, ובאופן החמור ביותר בהפרדה כמעט מוחלטת בין קבוצות דת ולאום בחינוך הילדים. להגיד שגזענות זה רע זה מהשפתיים לחוץ וזה לא מספיק. איחודם של זרמי החינוך השונים ואינטגרציה אתנית עם חינוך ששם דגש על כישורי חברה יביא להיכרות אמיתית ובשאיפה גם לתחושת הביחד החיונית כל כך לשפיותה של כל חברה, ובייחוד כזאת בעלת שונות אתנית גבוהה כל כך כמו שבישראל.

בשביל שזה יקרה צריכה להיות מדיניות ממשלתית תומכת שהחינוך נמצא בראש סדר העדיפויות שלה.

טוב, נראה לי שאני כוללת את הרשומה הזו באוסף סיפורי המדע-בדיוני שלי. 

יום חשבון נפש מוצלח וחתימה טובה לכולכם!  

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

10 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל אום נטע אלא אם צויין אחרת