00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

דעת מיעוט

מדוע כל כך מסובך להתמודד עם משברים כלכליים?

פינת הספר / פינת הכלכלה

ספרו של פול קרוגמן, "כלכלה בימי משבר", מתאר משברים כלכליים בעולם במאה האחרונה, את הסיבות להתרחשותם, ואת הקשרים ביניהם ובין המשבר הנוכחי. מדובר בספר מקיף אך נגיש, שמיועד לציבור הרחב ולא לכלכלנים. ייתכן שהחלק הראשון שלו יהיה מעט משעמם עבור אנשים מסוימים, אבל החלקים היותר מאוחרים מתחילים להיות מעניינים ולהיראות כסיפור מתח יותר מאשר כספר כלכלה.


רוב הכלכלנים אינם מתעסקים במשברים כלכליים. באופן עקרוני, כלכלנים מעדיפים בכלל להימנע מלתאר את הטווח הקצר. יש לנו יופי של מודלים שמתארים מה יקרה בטווח הארוך – הם נקיים, פשוטים להבנה, קלים ללימוד. הם מתארים מדינות שצומחות, שיעורי אבטלה נמוכים, שווקים שמתנכים כאשר הביקוש תמיד שווה להיצע. בטווח הארוך כולם מספיקים ללמוד מהטעויות שלהם, כולם רציונלים, הכל מסתדר כמו שצריך.

ג'ון מיינרד קיינס, אחד הכלכלנים המשפיעים ביותר בהיסטוריה, אמר פעם ש"בטווח הארוך כולנו נמות". הוא התייחס, בצדק, לכך שהטווח הארוך (במובן הכלכלי של המילה) לא מעניין אף אחד מלבד את הכלכלנים. הטווח הארוך לא כולל משברים כלכליים, תקופות שפל, אבטלה נמוכה, מחזורי עסקים, כלום. כל אלו הן תופעות של הטווח הקצר.

איבדת את עבודתך במפעל שהועבר לסין? אל תדאג, בטווח הארוך תמצא עבודה חדשה. מתישהו בחמישים השנים הקרובות. אנחנו מבטיחים. אתה פוליטיקאי שצריך להחליט כיצד להתמודד עם אינפלציה? אל תדאג, בטווח הארוך היא לא משנה דבר. המחירים יעלו, מפעלים ירוויחו יותר, הפועלים יתמקחו ויקבלו שכר גבוה יותר, כוח הקנייה שלהם לא ישתנה והכל ישאר זהה מלבד עוד אפס שנוסף לכל המספרים. למה אתה כל כך כועס? הציבור מאיים לא לבחור בך בגלל האינפלציה? עזוב את הציבור, הציבור מטומטם. תודיע לו שבטווח הארוך יהיה בסדר.

אם כלכלנים היו פיזיקאים, הם פשוט היו אומרים שהטווח הקצר אינו נושא חשוב או מעניין למחקר. יותר מדי כיאוטי, יותר מדי מבלבל, קשה לפתח תיאוריה מסודרת לגביו. אבל לכלכלנים אין את הפריבילגיות לחקור רק דברים פשוטים, "מדעיים". שרי אוצר צריכים להחליט אם להעלות מיסים או לא; נגידי בנקים מרכזיים צריכים להחליט אם להדפיס כסף; ממשלות מחפשות דרכים להקטין את האבטלה במדינתם. היום, לא בעוד מאה שנים. אין להם למי לפנות מלבד אל הכלכלנים, ותשובה של "בטווח הארוך זה יהיה בסדר" אינה יכולה לספק אותם.


אז כלכלנים, בהשפעתו של קיינס ובהשפעתם של אחרים, החלו לחקור את הטווח הקצר. מסתבר שזה די מסובך; הרבה מאוד גורמים משפיעים אחד על השני, הרבה מאוד דברים לא עובדים כמו שצריך. למשל, בטווח הקצר המחירים והמשכורות לא זזים במהירות כפי שהיינו רוצים, בתור כלכלנים, שהם יזוזו. ירידה בביקוש למכוניות לא מורידה כל כך מהר את המשכורות של הפועלים בתעשיית הרכב, שתלויים בכל מני חוזים ארוכי טווח והסכמים עם וועדי עובדים. עלייה בביקוש לתיירות בעונת הקיץ לא מעלה את מחירי חדרי המלון במידה מספקת, כי מלונאים חוששים להיתפס כלא הוגנים. המשק לא מגיע לשיווי משקל. כל מני דברים מוזרים קורים. זה מבאס. רעיונות שנראים מאוד הגיוניים מבחינה כלכלית, פתאום לא תואמים את הנתונים בשטח. המלצות מדיניות שנראות סבירות גורמות להפך הגמור ממה שצפית.


"אמא צדקה, למה לא הלכתי ללמוד רפואה?"

משברים כלכליים, כמו שאמרתי, הם תופעה של הטווח הקצר. הם קורים היום. מעורבים בהם הרבה מאוד גורמים "לא כלכליים" לכאורה, שקשה למדל באופן מתמטי. למשל, "ריצה על הבנק" – מצב שבו אנשים מושכים את פיקדונותיהם מהבנקים במהירות.

כאשר בנקים מסוימים עומדים על סף התמוטטות, מאוד הגיוני שלקוחותיהם ירוצו לכספומטים וינסו למשוך את כספם. הכסף שלכם, למי שלא יודע, לא באמת נמצא, פיזית, איפה שהוא. הבנק מחזיק רק חלק קטן מהכסף אצלו פיזית (בהתאם למה שהרגולטורים דורשים ממנו), ואת השאר הוא מלווה לאחרים כדי להרוויח כסף. הוא בונה על זה שלא יקרה מצב שבו כולם באים לבנק באותו היום ורוצים למשוך את פיקדונותיהם. כשזה כן קורה, אין לבנק מספיק כסף על מנת להחזיר לכולם. הראשונים שבאים מרוויחים, והאחרונים לא יקבלו דבר.

אז מאוד הגיוני שלקוחות הבנק העתיד להתמוטט ינסו למשוך את כספם, אבל הם לא היחידים שעושים זאת – גם לקוחותיהם של בנקים אחרים, שייתכן כי מצבם מעולה, מנסים למשוך את כספם בו זמנית. וזה לא קורה רק במקרה של בנקים – כשהיה משבר כלכלי בתאילנד ב 1997 משקיעים משכו את כספיהם גם ממדינות מזרח אסייתיות אחרות כגון דרום קוריאה או אינדונזיה, שהיו במצב כלכלי מצוין. למה? כי אנשים מעדיפים ללכת על הצד הבטוח, ולהניח שהאינפורמציה שבידם חלקית. אם בנק אחד קורס, אולי גם האחרים חולקים איתו את אותן הבעיות. אם מדינה אחת קורסת, אולי גם מדינות אחרות שקרובות פיזית אליה עתידות לקרוס.


ריצות על הבנק - ככה זה היה נראה פעם. היום זה קצת יותר משעמם, סתם המון אנשים לוחצים על כפתורים במחשב שלהם

ריצות על הבנק, משברי אמון ו"הדבקה" של בנקים אחרים או מדינות אחרות הן לא הבעיות היחידות שעומדות בפני הכלכלן המנסה להתמודד עם משברים כלכליים.

השוק הפיננסי העולמי מלא באנשים המסתכלים על אותו הכלכלן, ומנסים לנחש מה הוא יחליט. חלקם, טובי לב שכמותם, יכולים להמר על החלטותיו (אני לא אכנס כאן להיבט הטכני של איך ההימור מבוצע, מדובר בקניה ומכירה של נכסים פיננסים כך שהאנשים האלו ירוויחו הרבה כסף אם ההימור שלהם יתממש). אבל הם לא מסתפקים בלהמר על החלטותיו, אלא גם דואגים לאחר מכן שהוא יחליט את מה שהם רצו שהוא יחליט.

אלו נקראים ספקולנטים, והאליל שלהם הוא ג'ורג' סורוס, האדם שבכוחות עצמו (וכספו) גורם לממשלות להוריד את ערך המטבעות שלהם. בשנת 1992 הוא אבחן כי ניסיונותיה של בריטניה להיכנס למנגנון שערי החליפין האירופאי שקדם לגוש היורו ככל הנראה יכשלו. עקב כך, הוא הימר ששער הסטרלינג הבריטי ירד, ואז פיזר בכלי התקשורת תחזיות לגבי ירידתו. התחזיות שלו גרמו לעוד רבים להמר באותו הכיוון, וההימורים שלהם יצרו מצב שבו שער המטבע היה חייב ליפול. הממשלה ניסתה להחזיק אותו למעלה על מנת לייצב את המשק, אבל בסופו של דבר נאלצה להיכנע לספקולנטים, וג'ורג' סורוס הרוויח כמיליארד דולרים מכל העסק. אגב, הוא לא הרוויח אותם על חשבונו של העם הבריטי - בסופו של דבר הפיחות במטבע (שככל הנראה היה קורה באופן טבעי מעט מאוחר יותר ללא סורוס) שיפר את מצבה של הכלכלה האנגלית, איפשר להפחית את הריבית, והפחית את אחוזי האבטלה שם. היחיד שהפסיד מכל העסק היה ראש הממשלה הבריטי, ג'ון מייג'ור, שממשלתו לא הצליחה להתאושש מהמפלה. אך במשברים אחרים לפעולות הספקולנטים היו תוצאות גרועות יותר.

הספקולנטים האלו מסבכים עוד יותר את חישוביו של הכלכלן המנסה להתמודד עם המשבר – עליו לנחש איך השוק יגיב, איך הציבור יגיב, וגם איך הספקולנטים, המנסים להרוויח כסף על גבו, יגיבו לכל דבר שהוא עושה. יותר פסיכולוגיה מאשר כלכלה.

ג'ורג' סורוס, האיש והאגדה

לא בטוח שאי פעם נצליח להיפטר מהמשברים הכלכליים. כלכלנים רבים חשבו שכבר נפתרנו מהם.

רוב המשברים קשורים בצורה זו או אחרת של moral hazard - מצב שבו אנשים לא נושאים באחריות לסיכונים אותם הם לוקחים, ולכן שווה להם לקחת סיכון גבוה. אם הם ירוויחו הרווחים יהיו שלהם, ואם הם יפסידו את ההפסד יהיה של משלמי המיסים, עקב חוקים של פשיטת רגל או מכיוון שהממשלה תציל את העסק שלהם מסיבות שונות. במצבים כאלו אנשים לוקחים סיכונים מוגזמים, מכיוון שהם יכולים רק להרוויח מכך, ואז כשאחד הסיכונים לפתע מתממש המערכת כולה מתמוטטת, והם (לרוב) נשארים עשירים ומאושרים. מיד לאחר סיום המשבר הכלכלי הם מתחילים מחדש לקחת סיכונים מוגזמים, מתוך ידיעה שהממשלה והציבור יצילו אותם גם בפעם הבאה.

הבעיה היא, שהרגולטור תמיד נמצא צעד אחד מאחורי כל אותם האנשים, ולכן לא מצליח לבנות את המערכת והתמריצים באופן כזה שהם כן ישאו באחריות לסיכונים. להם יש אינטרס חזק להרוויח מיליוני דולרים, בעוד הרגולטור הוא בסך הכל פקיד ממשלה שמנסה להעביר את זמנו בדרך למשרות בכירות יותר, לעיתים באותן החברות עליהן הוא אמור לפקח. בסופו של דבר יופיעו בועות חדשות, ואנשים יקפצו עליהן על מנת להרוויח כסף בדיוק כמו במשחקי פירמידה, וכשהבועות האלו יתפוצצו העולם יכנס למשברים פיננסיים חדשים, וכלכלנים בתפקידים בכירים יצטרכו לנסות ולמצוא דרכים להתמודד איתם.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

6 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל גן אנוכי אלא אם צויין אחרת