00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

מציאות מתולתלת

מחשבת מסלול מחדש

יש רגעים כאלה, כמו מן הארה של אמצע יום קיצי מעיק, שאני מבינה שעד שלא אשחרר את כל מה שיצקתי לתוכי במשך ימים ארוכים ומתישים, לא אצליח להמשיך הלאה ולחזור לעצמי. אותם רגעים, בהם הכאב והעצב סיימו לבצע את פעולת ההשתלטות שלהם ולעטוף אותי בצבע זר, כזה שלא הולם אותי. ואז אני מחליטה לשתוק, להתנתק, להתרחק מכל מי שנמצא בסביבה הקרובה שלי וגם הרחוקה, רק כדי לחשב מסלול מחדש.
 

הוא, אמר לי השבוע שיש לי משהו עצוב מידי בעיניים ושהוא לא מצליח להבין אותי, להתמודד עם זה. קצת התאכזבתי לשמוע את זה ממנו ובייחוד לאור הפתיחות שנוצרה שם בקליקה מהירה הרבה מן הצפוי. יש בו הכל, חוץ מהיכולת להבין אותי, לראות אותי. את מי שאני באמת. באותו רגע התחלתי ליצוק לתוכי את המֶלֶט הזה שחסם את אותה יכולת לשחרר. לבכות או לצעוק או לצחוק או לשתף (ולשם שינוי, את מי שראוי לכך באמת.). אז השתבללתי. שתקתי את הכאב לבפנים עד שהוא קרע ממני את חליפת החושך וגרם לי לטעות, גרם לי להשתגע בסביבת כל אלה שלא מוכנים ומסוגלים להכיל את מה שנמצא שם. חי ובועט. ברחתי כדי להתחבא במקום הכי גלוי (עוד טעות של מתחילים?).

"מצב צבירה לא ברור כמו זה שאת מרגישה בו כרגע, גורם לך לטשטש את עצמך ואת פנייך. את לא מצליחה לייצב את אורך, הרגשות והמילים פונים לכיוון הלא הנכון וגם התגובות שלך לסביבה שלך מחשיכות. איבוד השקט הנפשי והפיזי (כן, ברגעים כמו אלה גם הבלאנס של ה"ז'ינגה" לא מתבטא כמו שרצית ואת חוטפת. הפעם אחת ישירה ממך עצמך), הופכים אותך איטית ולא ברורה, מבולבלת ועצורה.."

שקט. למדתי להעריך אותו רק בשעות הלילה המאוחרות של אמש, כאשר הייתי אחת בודדה מול החושך. החושך, בלי התראה מוקדמת הביא איתו את כל המחשבות לכדי מימוש, חפר בתוך יציקת הבטון שהזנחתי בתוך הבטן במשך כמה ימים ארוכים והנחתי לה להתייבש, ולייבש את כל מה שלא רציתי. כשהדמעות יצאו, ההקלה היתה בלתי מתוארת. תחושת ההשתפכות הזו שיצאה ממני וניקתה את פיסות האבק מהבפנים של הבפנים שלי, הזכירה לי את מה שכמעט הספקתי לשכוח על עצמי במשך כל ימים אחרונים, והאירה לי את הצפון, בלי מצפן, רק בכוכבים.

בסוף, כשאני מבינה בעצמי את כל הטעויות ומנסה לאסוף את שאריות המילים ששחררתי, לא תמיד לאחר מחשבה שנייה (כבר הזכרתי כאן פעם שאני נוטה לפעמים להיות קשה מידי לעצמי ולא בטוחה מספיק?), אני עוצרת ומרגישה את הצורך להתנצל. לאלה היקרים לי (שאולי לא זמינים כדי לקבל אותי באותם רגעים ולהתמודד). לפעמים הסיבה קיימת ומצדיקה, אך לעיתים קרובות יותר כשאני עוצמת את העיניים, נדמה לי שאני מאכילה את עצמי ברגשות מוקצנים מידי, מקשה עם עצמי את התגובה ושוכחת לרגעים ארוכים מההבנה - זו אני! רגישה ומרגשת באותה נשימה. לפעמים אולי קצת "אוֹבֶר" בתגובה ולמרות שאני עובדת קשה עם עצמי ועל השליטה במכונת ייצור הרגשות שטמונה בתוכי. קורה שאני שוכחת שכמוני, גם אחרים עוברים וחווים את החיים שלהם בצורה אינטנסיבית ומתמדת. ויותר מזה, אני כועסת על עצמי על שלא מצליחה להיות שם בשבילם. כי התחושה שהמים עלו על גדותם לא מאפשרת לי להיות היכן שאני רוצה. באמת.
וזה בסדר להיות ומותר לטעות. אנחנו לא מתוכנתים כולנו אותו הדבר. ("ומתי תפסיקי כבר להיות כזו ביקורתית כלפי עצמך? תודה רבה!").


אחרי כל אלה, הצלחתי הבוקר סופסוף לנשום עמוק. נשימה שלא הצלחתי לקחת לעומק כמה ימים ארוכים. ולא בגללו, כי הוא, לא היה שווה את זה מלכתחילה, וגם לא בגללה, כי היא בכלל לא ידעה את כל הדברים האלה שאני עוברת למרות שניסתה. בעצם.. אף אחד מהם לא היה מודע ולא הצליח לראות את מה שנמצא עמוק בתוכי, כי אני היא זו שיצקה את הבטון הדחוס הזה לתוכי ואני היא זו שחסמה את הדרך הישירה אל האמת שבי.

וגם.. סליחה. הפעם מעצמי. (ומעוד כמה.) כי אולי קצת אבדתי בין המילים ובלבלתי רגשות. ואולי הגיע הזמן לחשב מסלול מחדש... הפעם אל הכיוון הנכון.. ובעצם, אין כאן עניין של "נכון" ו"לא נכון". וגם אם כן.. הרי אף פעם לא באמת נהיה בטוחים שהוא באמת הנכון.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

25 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל טולה הורוביץ אלא אם צויין אחרת