00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

בלוג בישול וחיים בקצב הסלסה

מחשבות מיום אתמול

מחשבות מיום אתמול

כתב לי אתמול מישהו שאני מאוד מעריכה את המילים הבאות :
"מתי גם לנו יהיה קצת נחת מלקרוא את ארי של פעם?"
ישבתי וחשבתי לא מעט לפני שעניתי לו.
זה היה בהמשך להתכתבות קצרה שדנה במה אנחנו אוהבים בבלוגים (בערך, נו, לא ממש  ולחלוטין לא בדיוק...)
אבל הוא הרים לי להנחתה וכמה שהיום אני לא בנויה (ליתר דיוק: לא פנויה)  להנחתות הוא לרגע החזיר אותי לבלוג שלי, למהות האמיתית שלו , ל"אני העצמי" שלי,  ו...
וזה כאב.
הבלוג הרי נפתח כדי שמשהו יישאר ממני לילדיי. בהמשך הדרך הוא הפך להיות בלוג טיפולי, עבורי, וכשאני אומרת 'בלוג טיפולי' אני מתכוונת לממש טיפולי. כזה שבא במקום שיחה אצל פסיכולוג.
הייתי כותבת לכאורה על משהו שקשור במתכון, אבל הרגישים ומביני העניין היו ישר קולטים מבין המילים והשורות את המסר.
ותמיד תמיד תמיד היה מסר.  
גם אם היה מדובר בפוסט שעל פניו נראה מטופש ולא חשוב, עדיין היה מסר.
לפעמים גלוי ולפעמים מוצפן וכזה שרק מי שממש מכיר אותי (כמוני למשל) היה יכול  לקלוט למה התכוונ(ה) המשורר(ת)....
בעצם לא רק הרגישים ומביני העניין למיניהם יכלו להבין, כל מי שהקפיד וקרא את כל  הפוסטים (כי יש רצף ב"כל" של הבלוג) הבין את זה  ומי שלא- לא בדיוק יוכל להבין על מה אני מדברת כעת , וחבל (או שלא...).

החיים שלי תמיד היו לא  מן הקלים והנוחים שיש.
 לא מזמן ישבתי עם אסטרולוגית שאיך שקיבלה את תאריך לידתי פלטה ישר :"אה, את גדייה, לא היו לך חיים פשוטים".  אני לא יודעת מה בדיוק אומר מזל גדי, אני רק יודעת שהחיים שלי היו טיול אחד גדול.
מסע אמיתי כמו שמסע הוא מסע.
לפעמים פסעתי במישור, לפעמים במדרון ולפעמים ניצבו בדרכי הרי טרשים שהיה עליי לכבוש.
  כל צעד, כל  מהלך, כל פרויקט, כל יום-  היה מלווה בצעד אחד קדימה, קצת עצירות וגם רוורסים. כן, חופשי היו לי רוורסים.  ואני חושבת שכל אחד שמודע למסע הזה שהוא עובר - יכול להבחין שהחיים ההיפותטיים  הם בדיוק כמו החיים במציאות.
 מתניעים את האוטו ונוסעים, לפעמים יש אור ירוק, לפעמים יש אור אדום ולפעמים גם טועים בדרך כי הג'.פי אס (או זה שהפעיל אותו) טעה וחייבים לחשב מסלול מחדש.
וגם אני נאלצתי לחשב.
אלפי פעמים חישבתי.
ולמה חישבתי?
כי לא הייתה ברירה.
כי הבנתי זה מכבר שמי שלא מחשב ורק יושב ומתרגז על הטעות עצמה – נשאר תקוע.
ואני לא מוכנה להיתקע.
אין לי פריבלגיה להישאר בנוחות המרגיעה הזו של התקיעות.
תקיעות היא איזשהו סוג של מקום חמים ובטוח. כי כשאתה בדרך- אתה חשוף, לאויבים, למזיקים, לכל מיני כאלו שמפרשים את המסע והתתקדמות שלך ככזו שבאה על חשבונם, ואם אתה תקוע אז אתה בעצם לא מאיים עליהם והם עוזבים אותך לנפשך, אבל לי לא הייתה את הפריבילגיה הזו כי אני חיה עם שעון מעל הראש.
בדיוק כמו שיש אנשים שחיים עם אקדח שמכוון לרקתם.
השעון הוא האקדח שלי.
ואני לא יכולה לעצור.
אסור לי לעצור.
גם לא לרגע.
אני לפעמים ( בעצם תמיד) מקנאה באלו שיכולים לעצור, הלוואי שאני יכולתי.
אבל אני לא.
אז תמיד המשכתי קדימה.
עוד ועוד ועוד קדימה.
שוב, כי אין ברירה.
לי, אין ברירה.
לאחרים אולי יש, לי, בוודאות- אין.

האסטרולוגית הזו אמרה שאני מיישמת הלכה למעשה את "מי הזיז את הגבינה שלי".  
אין לי מושג מי הזיז לה (או לי)  את הגבינה, אני רק יודעת שאלו הם חיי וכך אני בנויה. זה משהו באופי שלי. לא משהו מתוכנן, או מודע, או נרכש, פשוט בילט אין. מן יצר הישרדות קדמוני שכזה.
הקטע הזה של להמשיך... לא חשוב מה קרה ולמה קרה, הכי חשוב זה קודם כל להמשיך. כי כשממשיכים אז הנוף משתנה ולפעמים גם מצב הרוח והאנרגיה הכללית, אבל כשנתקעים אז מקבעים בעצם את מה שאנחנו לא רוצים לקבע.
אז המשכתי....
ותמיד כיוונתי למעלה.
למרות ששם, למעלה, קשה יותר, מפחיד יותר , לבד יותר.
 מאוד מאוד לבד.
אבל למעלה הוא למעלה.
יכולתי להתפשר על האמצע, אבל- לא.
לא ויתרתי ולא הקלתי על עצמי.
אני חושבת שב"למעלה" יש אנרגיה מאוד אחרת. מאוד שונה מהאנרגיה של הבינוני או התחתון. זה אולי קשור בספר שקראתי כשהייתי נערה.
מהרגע שקראתי אותו בפעם הראשונה  התאהבתי בו,  בספר :"ג'ונתן ליווינגסטון השחף". אני זוכרת שהוא מאוד השפיע עליי וחשתי שהסופר כתב אותו בדיוק בשבילי.
מאז אותם ימים קצת גדלתי (כן, גם קצת התבגרתי) והבנתי שכל ספר טוב שמצליח לגעת בך נוטע את התחושה הזו, אבל אז, בשחר נעוריי הייתי בטוחה שבאיזושהי צורה (או בגלל איזושהי סיבה) קוסמית ,הוא, ריצ'ארד באך, כתב אותו עבורי ורק בשבילי.
המסר הזה ש"שחף המגביהה עוף הוא המרחיק ראות" נשאר בי חקוק ומאז ידעתי שאני רוצה לעוף גבוה, כדי לראות רחוק, כדי לדעת יותר. וזה שווה גם במחיר של לבדות ונידוי מהקהילה.
אז לא, לא נודיתי, אבל כן הייתי בודדה.
למרות שלמראית עין הייתי הכי מוקפת בעולם.
יש איזו אשליה בלהיות לכאורה מוקף.
בהרבה....
האחרים בטוחים שאתה הכי מקובל בעולם ואילו אתה יודע את ההיפך, כי אתה זה שיודע מה בדיוק קורה.
ואז, ממרומי גילי הצעיר (דאז) הבנתי שמה שנראה הוא לא מה שהוא.
ואני... אני תמיד הייתי מוקפת , אבל הייתי לבד.
לבד בדרך קדימה.
לבד בדרך למעלה.
או במחשבה שנייה... בדרך.
 לא צריך לציין כיוון..
מספיק שאתה זז כדי לאיים על מישהו שבדיוק באותה שנייה נמצא בעצירה, ושוב, מפרש את ההתקדמות שלך כאיום על ההתקדמות שלו.
יש מן תחרות סמויה שכזו.
התחרות לחיים.
כנראה....
אולי זה יצר אנושי ואולי זה משהו אחר, מה שברור הוא שזה משהו שאני אישית לא אוהבת ולכן מנסה בכל כוחי להתעלם מזה.
ולא שההתעלמות הזו עוזרת או מעלימה , אבל בעצם ההתעלמות אני משכיחה מעצמי את הכאב בעצם ההכרה בקיומה של התחרות הזו.
אם בכלל אפשר לקרוא לה כך....
ואם מדברים על לבדות אז אני חייבת לומר שבכל פעם שחטפתי בומבה שהראתה לי כמה טעיתי בבחירה של מיסטר X או מאדאם Y ושיוכם כ"חבר/ה" אז תמיד באו אחרים שבאמת הראו לי מהי חברות אמיתית.
בקטע הזה אני ברת מזל.
אני יודעת שאני כזו (ולא בגלל שהאסטרולוגית אמרה שבאתי לעולם הזה עם אוקיינוס של מזל, אני פשוט מאוד יודעת), כי יש מישהו למעלה שעושה עבורי את מלאכת הניפוי.
מה שמתאים לי נשאר ומה שלא מתאים לי עף החוצה.
לפעמים עף  לאט ובשקט כי זה פשוט מתמסמס ולפעמים עף בבום על קולי אדיר, בכל מקרה- תמיד תמיד אחרי כזה ניפוי נכנסים לחיי אחרים שלאחר תקופת זמן מתברר שהם ה"פיצוי" (או במילה אחרת ומדויקת יותר: מתנה) . המתנה (פיצוי) על  עגמת הנפש. (המממ... לפעמים אני טועה ומזהה כאלו שאינם מתנות כמתנות, אבל זה עניין אחר ובכל מקרה מבומבה לבומבה אני רק למדה...)
ונכון שזה לא המקום הנכון , אבל אני בכל זאת רוצה להודות כאן לכל אלו שנכנסו לחיי והיו מתנה.
עצם הישארותכם עימי מעידה שאתם הדבר האמיתי.
עבורי....
ושיסלח לי מי שדוגל ב:"שונא מתנות יחיה". אני אוהבת מתנות ואם זה מהסוג הזה אז אני יותר מסתם אוהבת.
כי גם בזכותם יכולתי להמשיך ולהיות מי שאני, כמו שאני ואיך שאני כי הם לא באו בטענות וקיבלו אותי כמו שאני , עם כל הדפקות והחסרונות שלי ואיפשרו לי להמשיך קדימה.
וזה בדיוק מה שעשיתי : המשכתי קדימה....
ידעתי שיחד עם הכל ובעיקר למרות הכל - חייבים להמשיך קדימה.
גם אם זה כנגד כל הסיכויים.
ולמה? כי אין ברירה.
פשוט אין ברירה.


אני לא חושבת שיש באמת מישהו שהיו לו חיים כל כך מושלמים.
יש את אלו שנולדו עם כסף, או יופי, או מזל, או קשרים, או הכל ביחד, אבל עדיין גם הם לא חסינים מ"הפתעות החיים" וזה שהם באו עם תעודת לידה "נוחה" לא מבטיח להם חיי דבש.
אני מכירה לא מעטים שנולדו לכל טוב ובכל זאת חטפו את שלהם.
יש את אלו שפשוט מודעים לזה ויש את האחרים שמתעלמים ו/או טווים לעצמם חיים שנוחים להם. אני, לפעמים הייתי שייכת לקבוצה הזו ולפעמים הייתי גם שייכת לקבוצה השנייה. כשהייתי שייכת לקבוצה השנייה זה תמיד היה בקטע של : fake it until you make it. לפעמים המצב הוא כל כך קשה  עד שאין לך ברירה ואתה ממציא לעצמך מציאות קלה ונוחה יותר, ורק כשאתה בעצם חוזר לתלם ולחיים הרגילים והקצת יותר שלווים אז אתה מרשה לעצמך לחזור למציאות האמיתית. ככה זה עובד אצלי.
כשגססתי דמיינתי לעצמי שהכל בסדר, שאני אדם רגיל ושהמשפחה שלי בסדר. וזה בעצם נתן לי כוחות להגיע בדיוק לאותה נקודה שבה הכל באמת  כבר היה בסדר. לו הייתי מסתכלת למציאות בעיניים יכול מאוד להיות שלא הייתי כאן היום כדי לכתוב את המילים האלו שאני כותבת כעת.
 זה הכל מתחיל ונגמר בכמה כוחות יש לי להתמודד עם העכשיו שבו אני נמצאת.
יש שחושבים שאני וונדר וומן, ואני מודה שיש גם רגעים , ולצערי הם לא מעטים, שאני לא. אני לא כל יכולה. אני אופטימית חסרת תקנה, כי אין לי ברירה אחרת, אבל אני לא כל יכולה.

לפעמים כשיוצא שאני מספרת על רגעים מחיי יש אנשים שחושבים שאני ממציאה . זה נראה , ואני מבינה את זה לחלוטין, כבדותא. . אני חושבת שאם היו מספרים לי את הסיפור הזה על אדם אחר הייתי מגיבה באותה הדרך, לפחות בהתחלה.
לא נראה לאדם "רגיל" שאדם אחר חוטף כל כך הרבה.
אני באמת מבינה את זה.
אז כן, על זה אני לחלוטין לא כועסת.
מי כמוני מבינה כמה החיים יכולים להיות מפתיעים (וזה לא תמיד לטובה...) ומי כמוני מבינה שאנשים מעצם היותם אנשים (בני אדם) הם שיפוטיים ואיפה שהם יוכלו למצוא בך פסול הם ימצאו ויחגגו.
 חופשי יחגגו, כי זה מכהה להם ולו במעט את האיכסה הפרטית שלהם.
קל להסתכל על האחר, קשה להסתכל על עצמך ולראות מה שלא נעים וכואב ומפחיד וקשה לראות....

לא מזמן נשאלתי מה הייתי משנה בחיי, לו יכולתי.
אז לא הייתי משנה דבר, כי מכל קושי צמחתי, התחלשתי, התקדמתי, אבל לו יכולתי הייתי פותחת מרווחים בין מכה למכה.
בדיוק כמו שבאייפון אפשר לפתוח את המסך, בעזרת שתי האצבעות. ממש כך  הייתי מרווחת את האירועים. כדי שאוכל לנשום.
כדי שכולנו במשפחה נוכל לנשום.
נכון שכשקרה מה שקרה ( והמשיך לקרות) לא היה לנו זמן לעצור ובעצם להרגיש, אבל כשבאה הרגיעה (ותמיד היא מגיעה) אז כמו באפטר שוק ברעידות אדמה- חשנו את הכאב, את הפחד, את התסכול, את חוסר האונים.
אז לו יכולתי לשנות, הייתי מכניסה עוד קצת זמן לנשום, לחזור לתלם, להתחזק ובעצם להתכונן למה שאמור מלכתחילה להגיע...

אותה אסטרולוגית אמרה שבאתי עם קארמה מיוחדת.
היא אמרה שאני מאלו שאסור להם לטעות כי אם הם טועים הם משלמים מהר ובמזומן.
לזה מאוד התחברתי.
כמה זה נכון....
אני אחת מאלו שטעו, וטעו הרבה , אבל הם לא נשארו חייבים. הם שילמו ובגדול . עם כל הריביות האפשריות שילמתי.
ואתם יודעים מה? זה עדיף.
אני שונאת להישאר חייבת. אני גם שונאת לטעות, אבל אם כבר טועים אז עדיף לשלם , גם אם המחיר הוא מופקע, אבל לשלם.
ואני שילמתי.
הו,הו כמה שאני שילמתי....
בדם, יזע והרבה מאוד דמעות שילמתי.  
בכל פעם שעשיתי מה שמלכתחילה ידעתי ( או שלרוב- לא ידעתי) שאסור – חטפתי.
אם זו הייתה טעות בבחירת חברים, אם זה היה במעשים שלכאורה מותרים לאחרים, אבל לא לאנשים "גבוהים" כמוני {כך היא אמרה, האסטרולוגית הזו. במפורש היא אמרה שיש אנשים "רגילים" שלהם מותר יותר ויש אנשים "גבוהים" שלהם זה בפרוש אסור. אני לא סגורה על עצמי עד כמה אני גבוהה, ואם להיות כנה אני בכלל לא יודעת למה התכוונה הגברת באומרה" גבוהים" , אבל לא חשוב, נגיד שאני מבינה וגם מסכימה, מה שחשוב הוא שהיום אשתדל להיזהר. להיזהר לא ליפול איפה שלאחרים מותר ליפול. וכן, אני יודעת שמן הסתם אפול גם אפול. זה אנושי ליפול ואני אולי ,לדבריה, "גבוהה", אבל לא חייזר וגם לא מלאך. מחייזרים או מלאכים אפשר לצפות שאמירה אחת כמו זו, שנאמרה על ידה, תניא אותי מלשגות בעתיד, אבל זהו, שאני לא. לא זה וגם לא זה, אבל נשבעתי לעצמי שעצם המודעות תעזור לי למזער מעידות, והעתיד רק יראה אם אכן השבועה הזו תישא פרי....}.
אז כן, טעיתי, שגיתי, חטאתי, פשעתי ומעדתי ללא סוף, אבל במקביל גם שילמתי. בריבית דריבית (ועם כל הצמדה אפשרית) – שילמתי.
אבל זה היה כדאי.
כי היום אני חיה עם המצפון שלי בשלום.
ולא תמיד חייתי אתו כך.
אז השלווה הזו היא שלווה מבורכת.
כזו שמאפשרת לי להתפנות לדברים האחרים, המהותיים יותר בחיים.
בחיים שלי.

ולמה אני כותבת את כל זה?
לא כי אנחנו בחודש אלול ( כן, ראיתי בלוח השנה שאלול כבר כאן) ואלול הוא חודש סליחות, אלא פשוט כי נתפניתי לרגע לפשפש בעצמי וזה מה שמצאתי.

כתבתי לאותו חבר, במסר, שלאחרונה אני כל כך עסוקה, או שלא מצליחה מסיבות שונות לגעת בעצמי.
זה קשור אולי לעומס הרב שהעמסתי על עצמי לאחרונה, הן בעבודה והן במישורים אחרים, ואולי (וקרוב לודאי שנכון יותר) זה קשור לעצם העובדה שאני לא רוצה לגעת בעצמי.
אני טיפוס טוטאלי ולא תמיד אני מוכנה , או רוצה, או יכולה לגעת בעצמי.
 בפתיל האמיתי שבי.
הרי כל אדם בעצם היותו אדם מורכב מפתיל אחד שהוא המהות שבו וכל השאר הן הגנות ולפעמים גם מסיכות (שגם הן סוג של הגנות).
אז לרוב אני באה עם האמת שבי ויאללה, מי שרוצה יקרא , מי שרוצה יטעם ומי שרוצה גם ייקח, (תמיד תמיד יש מה לקחת ממני) , אבל קורה שלפעמים אני באה עם כיסוי כזה או אחר. לרוב, זה כיסוי שנוח ונכון  לי לאותו פרק זמן. לרוב אני משתמשת בכיסוי הזה כשאני חשה לא מוגנת (כיסוי מעצם היותו כיסוי בא להגן) , או לאפשר לי לשהות במימד הבינוני או הנמוך שלרוב אני לא נמצאת בו, אבל הוא מימד מאוד נוח, ולפעמים כשאני רוצה לחוש בנוח אז אני מביאה את עצמי ברובד הזה.
ואת זה עשיתי עם הפוסטים האלו של היח"צ.
בפוסט יח"צ אתה לא צריך להביא את עצמך, את הפנוכו הלפעמים דואב שלך, אתה פשוט מדבר "על" ומקסימום כותב איך זה מתחבר אליך ואם בכלל, אבל זה לא מצריך ממך לפשפש בקרביים והוציאם לעיני כל הנשרים ( וזו מטאפורה קשה, אבל מדויקת, כי יש פה לא מעט נשרים בבלוגוספירה ואני מאותם בודדים שחושפים את חייהם פרט לפרט ולצערי יש את אלו שבאים רק כדי לפגוע , אבל זה בסדר, אני חופשי מסתדרת גם איתם. היום אני יודעת עד כמה הם קטנים עליי. ותודה לנשרים הקודמים שחישלוני עד הלום!)

אז היום כתבתי מה שצף לי משורש הנשמה.
זה לא פוסט רגיל ובטח שלא מתכון, , אבל זה מה שעולה ממני כעת.    
ואני חייבת לומר לך, מר חבר, תודה גדולה  על שהרמת לי להנחתה, כי את הפוסט הזה כתבתי לעצמי, רק לעצמי , וזה מרגיש לי טוב.
אז תודה  שהחזרת לי אותי לעצמי.
ונכון שזה לא הסוף לפוסטי בריחה ( יח"צ) כי יש להם משמעות אדירה בעיניי (הם כלי עבורי לעשות את מה שמתאים לי לעשות ), אבל מספיק שמפעם לפעם אגיח עם פוסט אריאלי אמיתי והכל יהיה בסדר, נכון? ( אני לא באמת מחכה לאישור...)
וזהו.

זה מה שהיה לי לומר.
לעצמי.


התמונה לקוחה מכאן

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

42 תגובות

פלפלים

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל אריאלה פיקסלר אלון אלא אם צויין אחרת