00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

בלוג המסעות של דני ביפן

יומן מסע ברוסיה

מוסקבה

 

מוסקבה היא אחת הערים המרתקות באירופה, ויכולה להתחרות ללא קושי עם פריז, לונדון, ברלין, מינכן ושאר הערים ההיסטוריות והגדולות של היבשת. אפשר לבלות בה שבועות, ועדיין לא למצות אותה לחלוטין. בירתה של הפדרציה הרוסית היא עיר עצומה בגודלה – עם מרכז היסטורי, פרברים רבים (מהם יפים ונעימים, ומהם מסוכנים ומפוקפקים), ובין כל אלו מקשרת רכבת תחתית שהיא לדעתי מהטובות בעולם – רכבת שמגיעה במרווחים של ארבעים שניות מקסימום. כך, נוח וקל להגיע בכל מקום בעיר העצומה הזאת.

 

מוסקבה, כסמלה של רוסיה, מרתיעה רבים, בין היתר משום שהיא ידועה בתושביה הזועפים והחמוצים. הדבר נכון רק באופן חלקי. אכן, ברוסיה לא נהוג לחייך לזרים סתם, ובמיוחד לא בסיטואציה של מתן שירות. היחס צריך להיות קורקטי. ובהחלט ישנם בעיר תושבים גסי רוח. אולם רבים אחרים הם גם נחמדים ומסבירי פנים (לא ברמה יפנית או טורקית, אבל בכל זאת) – ויצא לי להיעזר באנשים ברחוב לא פעם ולא פעמיים. הסיפורים על המשטרה שמטרידה תיירים כדי לסחוט שוחד הופכים להיות נדירים יותר ויותר, במיוחד במוסקבה. עם זאת, המשטרה בהחלט מטרידה אנשים עם מראה קווקזי או מרכז אסייתי, כדי לתפוס מהגרים לא חוקיים (וסביר להניח – גם כדי להתפרנס מהם). הבעיה העיקרית לתייר במוסקבה, היא שקשה להסתדר בלי לדעת קצת רוסית, או לפחות – לקרוא את הכתב הקירילי. שמות תחנות הרכבת התחתית, למשל, כתובות רק בכתב קירילי ולא בכתב לטיני, וכמעט ואין שלטים באנגלית בעיר. מוזיאונים, אפילו מוזיאון הקרמלין, שלא טורחים לשים הסברים בשום שפה שאינה רוסית... ישנו מספר מוגבל של צעירים ומבוגרים משכילים שיודעים אנגלית ברמה כזאת או אחרת, אבל הרוב המוחלט של התושבים, נותני השירות ופקידי הממשל מדבר רק רוסית, ולא רוצה או לא מוכן לתקשר בשום שפה אחרת.

 

לא חסר מה לעשות במוסקבה. למעשה, קשה לבחור בין שפע האפשרויות. לחובבי האופרה והמוזיקה הקלאסית – יש אינספור, אין סוף אופציות. אופרות באחד מבתי האופרה המצויינים של העיר, למשל – הבולשוי המוזהב (עם כרטיסים במחירים מגוחכים לסטודנטים), גליקון הקטן, האינטימי והמצויין ועוד ועוד. אני ראיתי הצגות מצויינות של אאידה, שיקוי האהבה, ייבגני אונייגין ועוד. גם לחובבי התיאטרון (בתנאי שהם יודעים רוסית) יש המון אופציות, וכמובן שיש גם קונצרטים של כל סוגי המוזיקה, מחזות זמר, קרקסים, ואינסוף מופעים אחרים. ועוד לא דיברנו על המסעדות המצוינות המגישות ממטעמי רוסיה, אירופה, יפן, סין, טורקיה, גרוזיה, ארמניה, הקווקז ומרכז אסיה, ברים שוקקים עם מוזיקה חיה, בתי קפה על שפת אגמים, ולמי שאוהב (בניגוד אלי) מועדונים – יש גם כאן אינסוף אופציות, אם כי שמעתי שהסלקציה נוקשה מאד וחייבים להתלבש יפה.

 

המחירים במוסקבה יקרים. למעשה, זו אחת הערים היקרות באירופה, אם כי לדעתי פחות מלונדון וכמה מקומות אחרים. מסעדות יכולות להיות הוצאה גדולה במיוחד, אם כי בתי קפה רבים מציעים ארוחות עסקיות טובות ומשביעות במחירים סבירים. במיוחד מומלצת רשת מוּ-מוּ, שסניפיה (המעוצבים באופן יפיפייה) פזורים בכל רחבי העיר, אחד מהם ליד תיאטרון הבולשוי. האתרים גם כן יקרים, אבל לסטודנטים שבינינו, אל דאגה! רוסיה היא אחד המקומות הידידותיים ביותר לסטודנטים, שמקבלים הנחה של 50% ויותר כמעט בכל האתרים החשובים אם הם מציגים תעודה. ועוד טיפ לחובבי הבלט והאופרה: הבולשוי מציע כרטיסי סטודנט לכל מופעיו כמעט ב-40 רובל (בערך 4 שקלים). אמנם המקומות לא נוחים, אבל תוכלו להתנחם במחשבה שכרטיס רגיל עלול לעלות 600 או 700 רובל לפחות.

 

ארבט, ביתם של אומנים, ציירי פורטרים, מוכרי מזכרות באיכות ירודה וזמרי רחוב, הוא אחד הרחובות היפים והמעניינים במוסקבה. בין בתי מידות נאים בנוסח המאה התשע עשרה, שוקקת לה תרבות הרחוב המוסקבאית, ומי שקרא ספרות רוסית יכול להתהלך ברחוב בין פנטזיות מ"האומן ומגריטה", צלילי בלדות עממיות ולהיטי רוק – ואם הוא מתעייף מכל זה, לשבת וללגום קפה או בירה, או לחילופין לאכול נקניקיות עסיסיות באחת מהמסעדות או הדוכנים הרבים הגודשים את הרחוב. עשר דקות הליכה מדרום לארבט נמצא היכל השיש של "הספריה הממשלתית ע"ש לנין" – הספריה המרכזית של הפדרציה הרוסית (מקום שביליתי בו שעות מחקר רבות – אוסף לא רע של ספרים ברוסית, אבל חוקים מסובכים וארכאיים להחריד, שלא לדבר על שלל הספרניות חמוצות הפנים) והמדשאות המוריקות של גן אלכסנדר (אלכסנדרובסקי סאד). פינת חמד ירוקה ומרנינה זו שימשה בשנות התשעים להפגנות ועצרות פוליטיות, דבר שלא מצא חן במיוחד בעיני השלטון החדש. מה עושים? החליט ראש העיר הנצחי והשנוי במחלוקת של מוסקבה, יורי לושקוב, להפוך את המקום הפרוע לשעבר לאזור בילוי לכל המשפחה. שכר את אחד מחבריו, פסל גיאורגי ידוע, לבנות פסלים של סוסים דוהרים ושאר דמויות מאגדות עם רוסיות לצד מזרקות שוצפות, סידר ערוגות פרחים כדי לחסום את דרכם של המפגינים – והופ! סדר במרכז העיר, בדיוק כמו שהממשלה רוצה (בתוספת לדיכוי משטרתי מיידי של כל הפגנה, כמובן).

הצד הדרומי של גן אלכסנדר תחום בחומותיה האדירות של מצודת הקרמלין, מושבו של נשיא הפדרציה הרוסית ומרכז השלטון במדינה הגדולה ביותר בעולם. המטיילים בגן יכולים לראות היטב את צריחי הזהב המזדקרים מעל החומות, ובראשם כוכבים אדומים הזוהרים למרחוק. הכניסה לקרמלין היא בגשר עצום בגודלו – ולאחר בדיקה בטחונית קפדנית אפשר להיכנס, ולחוות מרכז עצבים של מעצמה. רוב הקרמלין, כמובן, סגור למבקרים – אבל מי שקונה כרטיס כניסה יכול להסתובב באופן חופשי בכיכר פנימית מרהיבה שתחומה מכל צדדיה בקתדרלות עם כיפות בצל מוזהבות, ובתוכן חללים מעוררי יראה ויצירות אומנות עתיקות ויקרות המציאות. מי שקונה כרטיסים נוספים יכול להיכנס לשני מוזיאונים (בית הנשק וקרן היהלומים) המכילים את כל אוצרות הקרמלין, ביניהם – ספרי תנ"ך ענקיים ומשובצי יהלומים, כס המלכות של איוון האיום, הכרכרה הקיסרית של קתרינה הגדולה, ועוד ועוד).

 

לצד חומות הקרמלין ניצבת הכיכר האדומה, ללא ספק הכיכר העירונית המפורסמת ביותר ברוסיה ואחת היפות בעולם. מצדה אחד, מוזיאון ההיסטוריה המרתק, ומצדה השני – קתדרלת וסילי הקדוש – שהפכה לפני שנים רבות לסמלה של רוסיה. תמונתה של הקתדרלה מוכרת לכולם, פחות או יותר, ולמבקר בכיכר קשה להתמודד עם שפע מערבולת הצבעים של צריחיה וכיפותיה, מסחררת, מרהיבה ומשכרת בעת ובעונה אחת (מבפנים, הקתדרלה הרבה פחות מעניינת). צד נוסף של הכיכר, ליד חומות הקרמלין, מכיל את המזיאוליאום של לנין. מי שמתקין את עצמו לחוויה סוריאליסטית, יכול להיכנס פנימה (ללא תיקים ומצלמות) ולראות את אבי המהפכה הרוסית ומייסד ברית המועצות שוכב במיטתו בחליפה ועניבה, עורו צהוב ומבהיק משעווה, לאור אדמדם ומסתורי משהו. עם היציאה אפשר לראות את קבריהם של שאר גדולי ברית המועצות ליד חומת הקרמלין, ביניהם מיודענו יוסף ויסריונוביץ' סטלין. הנקודה המשעשעת בכל הסיפור הוא שקברו של לנין משקיף לחנות הכלבו הענקית והיוקרתית גוּם. בית מסחר עצום זה, שפעם סימל את הכלכלה הקומוניסטית הקלוקלת, הוא בימינו היכל קפיטליסטי למהדרין, עמוס בחנויות יוקרה של לואי ויטון ושות'. מעניין לראות את כל הסמלים הקומוניסטיים מפעם, משקיפים בחוסר אונים על הקפיטליזם של היום, שלא לדבר על המקדונדלס שהזדחלה לה לכיכר הסמוכה לצד פסלו הזועף של מרשל ז'וקוב הרכוב על סוס... אף הוא חסר אונים בבלימת הפלישה הקפיטליסטית.

 

חובבי האומנות שבינינו, יכולים להתענג על שני המוזיאונים המובילים בעיר – גלריית טרטיאקוב, שמציגה ממיטב האומנות הרוסית, מאיקונות של ימי הביניים ועד ציורים רומנטיים מרהיבים (הטוב מביניהם, לדעתי, הוא זה של הנסיך איוון רוכב על זאב כשאהובתו בזרועותיו, פרי מכחולו של האומן שישקין). הציור הרוסי הוא מאד רגשי – ומהאולמות השונים נשקפים רגשות עזים – שנאה, פחד, ייאוש, אהבה, התלהבות. הציורים באמת חזקים, וקשה לעזוב את המוזיאון שווה נפש. אוסף שווה בערכו של אומנות מערבית מרתקת ומרהיבה אף היא, ניתן לראות במוזיאון פושקין בעל החזות הניאו-קלאסית.

 

חוויה הזויה משהו של שיגעון גדלות קומוניסטי אפשר וכדאי לחוות ב-VDNH, מצפון למרכז העיר – שטח עצום בו נבנתה בעבר תערוכת ראווה של "הישגיה הכלכליים של ברית המועצות". כל רפובליקה סובייטית (קירגיסטן, אוזבקיסטן, קרלייה, ארמניה, גיאורגיה ועוד) בנתה פביליון בסגנון הבנייה המסורתי שלה. כיום, כפי שאתם יכולים לנחש, מדובר במתחם קפיטליסטי למהדרין של בילויים וכיף לכל המשפחה: חנויות מכל הסוגים והמינים, מופעים, דוכני צמר סוכר ונקניקיות, מסעדות מצויינות (תבדקו את המסעדה הארמנית ליד הפביליון של מדינה זו, ולא תתחרטו) ואפילו פסל משונה, עשוי בוץ, של סטלין, רוזוולט וצ'רצ'יל יושבים יחדיו בועידת יאלטה. המזרקה שבמרכז, המסמלת את ה"ידידות בין העמים" (עוד מוטיב תעמולה קומוניסטי נפוץ) יפה במיוחד. בפביליון הרוסי, דרך אגב, ישנה תערוכה לא מרשימה במיוחד על הקבוצות האתניות השונות ברוסיה, המעוטרות (אבוי, אבוי) באמרות החוכמה של הנשיא ולדימיר פוטין.

 

 

 

 

סוזדל:

 

 

סוזדל היא ללא ספק אחת הפנינים היפות ביותר ב"טבעת הזהב", שרשרת הערים הימי בינימיות המקיפות את מוסקבה ומהוות את ערש הציביליזציה הסלאבית-רוסית. למעשה, עיר זו, שהיתה פעם מרכז פוליטי רב עוצמה ונבנתה על ידי הנסיך ואסילי השלישי ויורשו, הצאר איוואן האיום, אינה יותר מכפר בימים אלו. אולם זה, ללא ספק, עיקר הקסם שלה.

 

מסיבה כלשהי, החליטה אפילו הממשלה הסובייטית, שבזה בדרך כלל לתרבות הרוסית העתיקה, להגן על סוזדל ולשמור על אופייה הכפרי. לפיכך, מנזריה וכנסיותיה העתיקים שומרו (מלבד אורגיה קצרת ימים של הרס בתקופת סטלין) והרכבת לא הגיעה אליה. לפיכך, למטייל ברחובות סוזדל צפויה חוויה מרנינה: כנסיות עתיקות ומוזנחות בלב שדות מוריקים, מנזרים בנויים מאבן לבנה מבהיקה בין ערוגות פרחים צבעוניות, כנסיות ענק שכיפות הבצל הזהובות שלהן מבהיקות בשמש, ומעל הכל – רחובות צרים עם בתי עץ ציוריים, שביניהם מתרוצצים ילדים, עיזים ותרנגולות. בין כל אלו זורם נהר קָטֶנְקָה הציורי, שופע חבצלות המים, שבמימיו הנקיים (יחסית) ניתן לרחוץ ולהתרענן משמש הקיץ היוקדת. ברחוב שגרנו בו, שנמצא בפאתי סוזדל, ישבו מקומיים על גדת הנהר, שחו בו כמו דגים, או ישבו על הגדה, לוגמים (או ליתר דיוק, גומעים) וודקה ונוגסים במלפפונים. כשראו אותנו, מיהרו להזמין אותנו לשתות (אני התחמקתי, השותף שלי למסע – דווקא לא) "לחיי הידידות בין רוסיה לארה"ב", עד שהגיעו הנשים שלהם והכריחו אותם לחזור הביתה כדי לעשות משהו מועיל.  נו טוב.  

 

במרכז העיר, בסופו של רחוב עמוס בדוכני מזכרות וחוסה בצל עצים רחבי צמרת, ניצב הקרמלין העירוני. בניגוד לאמונה הנפוצה, קרמלין אינו דווקא שמה של קריית הממשלה במוסקבה, אלא שם כללי למצודת ממשל הקיימת כמעט בכל עיר עתיקה ברוסיה האירופית. הקרמלין של סוזדל מתהדר בקתדרלה אדירת ממדים – שכיפותיה כחולות עמוקות עם כוכבי זהב מנצנצים. שני האתרים החשובים האחרים בעיירה הם מנזר הגברים ע"ש יֶבְפִימָיי הקדוש, שמתדהר אף הוא בקתדרלה יפיפייה ומספר רב של מוזיאונים. במקום היה פעם גולאג- מחנה מעצר סטליניסטי – ועל תולדותיו המצמררות ניתן ללמוד באחד מהמוזיאונים הרבים שבמקום. תצוגות אחרות עוסקות באיקונות, אומנות רוסית עתיקה, אוצרות הזהב של המנזר ועוד. אולם חוויה מרגשת אף יותר, לדעתי, צפוייה למבקר במנזר הנשים פוֹקְרוֹבְסְקִי – מנזר פעיל ומאוכלס בנזירות אורתודוקסיות חרוצות לבושות שחורים, המטפחות גינות פרחים צבעוניות ומדהימות ביופין. המקום נמצא על גדת הנהר, וניתן לשבת בו על ספסלים, לשקוע בהרהורים בשלווה או לאכול במסעדת המנזר. בכלל, מסעדות המנזרים בסוזדל מומלצות ביותר.

 

מה אפשר לעשות עם בקבוק בירה (1)

למעשה, שני דברים עיקריים. בטרם עלינו על הרכבת לולדמיר (העיר הגדולה שליד סוזדל) יצא לנו לראות קטטה רוסית אמיתית בתחנת הרכבת המוסקבאית "קורסק". בריון הלם בראשו של בחור (די מגודל בפני עצמו) בבקבוק בירה מלא. הקורבן שפע דם, אולם נשאר משום מה לעמוד על מקומו, בעוד נשים התחילו לצרוח ושוטר מגושם למראה רדף בחוסר הצלחה אחרי הביריון, שאמר לנשים להגנתו ש"הייתי צריך להרוג אותו". פתאום, אנחנו רואים בחור בלונדיני נמוך יחסית, אך שרירי וחזק (נראה כמו חייל קרבי בחופשה) דולק אחרי הבריון, משתלט עליו ומוסר אותו לשוטרים המתנשפים. אזרחות טובה, כבר אמרנו?

 

מה אפשר לעשות עם בקבוק בירה (2)

 

הרכבת ממוסקבה לולדימיר אינה חוויה מרנינה. כמו רוב (אם לא כל) הרכבות המקומיות באזור מוסקבה היא אינה ממוזגת, ובחום יולי היוקד זה סיוט אמיתי. הוסיפו לכך רכבת צפופה לעייפה – וקיבלתם סיוט על גלגלים שמשכו שלוש שעות וחצי (לפחות). בדרך חזרה, נוספה לכך צרה אחרת – הדלתות לא נסגרו כמו שצריך, כך שהיתה סכנה בטיחותית והנהג התעכב בתחנות כדי למצוא פתרון. בסופו של דבר הפתרון נמצא על ידי כמה מהנוסעים – פשוט תחבו בקבוקי בירה בין הדלתות כדי שאי אפשר יהיה לקפוץ או ליפול דרכן בזמן הנסיעה.

 

מזרח סיביר – רוסיה שלא הכרתם:

 

מיניבוס קטן מיטלטל לו בכבישים מלאי מהמורות, בין יערות, תחנות דלק נידחות ומשאיות הנושאות בולי עצים, בין הכפר הקטן אוּסְט-בָּרְגוּזִין ואוּלָן-אוּדֶה, בירתה של הרפובליקה של בוריאטייה. ומכיוון שטלטולי הדרך לא מאפשרים לישון ולו לשעה קלה, והנסיעה בת שש השעות נדמית כנצח, זהו זמן טוב במיוחד להרהר במסע בן שבוע במזרח סיביר...

 

סיביר מעוררת ברוב האנשים זכרונות של מרחבים עצומים, ערים תעשייתיות אפורות וגולאגים – מחנות המעצר האימתניים מתקופת סטלין. אולם סיביר, לפחות היום, היא חבל ארץ מרתק ועצום בגודלו – ובמזרח סיביר, ובמיוחד ברפובליקה של בוריאטייה (החובקת את אגם בייקל) אפשר לראות את רוסיה שלא הכרנו: רוסיה האסייתית, רוסיה של מקדשים בודהיסטיים, סלעים שאמניסטיים, נערות מונגוליות שמעצבות את שערן במיטב האופנה של בייג'ינג וטוקיו ועירוב מופלא של תרבות סלאבית אירופית ומזרח אסייתית.

 

הסיבה שרוב התיירים מגיעים בגינה למזרח סיביר היא בלא ספק אגם בייקל הענקי והיפיפייה, ימת המים המתוקים העמוקה בעולם (ששטחה גדול מזה של מדינת ישראל). המסע שלי התחיל בעיר הגדולה אירקוצק, הכרך הגדול והחשוב ביותר במזרח סיביר, ובכל זאת – עיר רגועה יחסית, ירוקה ומעוטרת בארכיטקטורה יפה וכפרית מהמאה ה-19. ב-1825, לאחר מרד לא מוצלח, הוגלו לכאן רבים מחברי האגודה הסודית של הדקמבריסטים, אצילים ליברלים ששאפו לחולל רפורמה חוקתית ברוסיה (אלו מהם שראשם לא הותז מעל צווארם). והם בנו באירקוצק בתי עץ יפים, שחלקם נותרו עד היום והפכו למוזיאונים. אולם לי לא היה זמן ליהנות מהארכיטקטורה, ההיסטוריה והכנסיות היפות של אירקוצק, כי מיד לאחר הטיסה תפסתי מיניבוס מרווח באופן מפתיע, שנהגו הבטיח לקחת אותי עד לאי אולחון, אי גדול בן שבעים קילומטרים בצידו המערבי של אגם בייקל.

 

המסע בן שבע השעות לאולחון היה הצצה ראשונה לנופה של סיביר. מרחבי דשא אינסופיים, הרים ירוקים ועדינים למראה, פלגי מים קטנים, עיזים ופרות בצידי (ולא רק בצידי) הדרך – וגם, השירותים הדוחים ביותר שראיתי מעודי (והייתי בהודו ובסין, כן, כן. לאחר הביקור הראשון במחראה מקומית, נהג המיניבוס המליץ לי לצלם כדי להראות לאנשים בבית את האטרקציה הסיבירית הזאת). לקראת סוף הנסיעה, בעוד המיניבוס מתקרב למעבורת, ראיתי עוד היבט חשוב של הנסיעות בסיביר – דרכים רבות אינן סלולות כלל, וגם אלו שסלולות – מצבן גרוע ביותר. וכמה שהמצב היה חמור בסביבות האי אולחון, מאוחר יותר למדתי שבגדה המזרחית של אגם בייקל, בשטח הרפובליקה הבוריאטית, הוא גרוע אף יותר.

 

כאן המקום לומר מספר מילים על בוריאטיה. הפדרציה הרוסית, כשמה כן היא – מדינה פדרלית, וחלק גדול משטחה שייך לרפובליקות אוטונומיות. לכל אחת מהרפובליקות יש דגל והימנון, נשיא וראש ממשלה, והן כפופות לשלטון הפדרלי במוסקבה בענייני חוץ, ביטחון ודברים חשובים אחרים, אולם יש להן אוטונומיה נרחבת. רבות מהרפובליקות הללו שייכות לקבוצות מיעוט. ברפובליקה של בוריאטיה, העצומה בגודלה, יש רוב רוסי (כשישים אחוזים), אולם יתר התושבים שייכים למיעוט הבוריאטי, עם שדומה בחזותו, בלשונו ובתרבותו למונגולים. רוב הבוריאטים (אלו שלא התנצרו וקיבלו על עצמם את הדת הרוסית-אורתודוקסית) מאמינים בבודהיזם-טיבטי, ורואים בדלאי-למה את מנהיגם הרוחני. אולם הדת המקורית של בוריאטיה היא שמאניזם, אמונה באלים מקומיים ורוחות טבע. במאה ה-19 קיבלו הבוריאטיים הדרומיים, תושבי הערבות, את הבודהיזם המונגולי-טיבטי, בעוד שוכני היערות שמצפון נותרו נאמנים לאמונה השמניסטית. גם היום, האמונה השמניסטית משגשגת: בעריה של בוריאטייה שמאנים מספקים שירותים לכל דורש, וגם רוסים רבים מתייעצים בשמאנים, סלעים ואתרי פולחן שמאניים נמצאים באזורי הכפר, וכמובן – דת הטבע הזאת השפיעה מאד גם על הבודהיזם הבוריאטי.

 

האי אולחון נחשב, לפי הדת השמאניסטית, כמקום שבו אנרגיית חיים אדירה, המרוכזת במיוחד באזור "הסלעים השמאניים" במערב האי. כאשר מסתובבים באולחון, לא קשה לראות מדוע העריכו הבוריאטים כל כך את האי היפיפייה הזה.

 

באולחון אין דרכים סלולות, והתנועה מתבצעת ברכבי שטח ובדרכי העפר. הכפר המרכזי, קוז'יר, הוא יישוב שליו שפרות מסתובבות בשביליו, ובמרכז המסחרי שלו ניתן לקנות רק מאכלים פשוטים ובגדי נשים (וגם חולצות מנומרות מעודפי הצבא האדום). רוב התיירים לנים במלון של ניקיטה, "מפעל" תיירותי עצום בגודלו שמספק לינה, אוכל, טיולים באי, אינטרנט ואפילו מזכרות. ככלל, המודל העיסקי של ניקיטה דואג "לשמור" על התיירים וכספם בידיו הבטוחות של הבעלים. אם, לצורך המשל, כספם של התיירים הוא עגבנייה, אזי ניקיטה עושה כמיטב יכולתו לשמור על כל טיפה וטיפה של המיץ אצלו. שלוש ארוחות ביום כלולות במחיר (ואי אפשר לוותר עליהן), ולפיכך – בעלי המסעדות בכפר יכולים לשכוח מאורחיו הרבים של ניקיטה. גם שירותים אחרים כמו טיולים, ואפילו מזכרות, מתבצעים בתוך המלון – שמארגן גם הופעות וקונצרטים לא רעים בכלל (אני הייתי בהופעה של שירים רוסיים). כאשר אין לו מקום, ניקיטה מפנה את אורחיו למשפחות בכפר, כך שגם תושבים אחרים נהנים מדי פעם מהפירורים שהוא משאיר אחריו.

 

כאן המקום לומר – שטיול בסיביר מצריך מעט גמישות וויתור על נוחות. הזכרתי כבר את הטלטולים בדרכים המשובשות (ובאולחון אין דרכים נורמליות, רק דרכי עפר) – וכאן יש להוסיף את המיטות הקשות, המקלחות הישנות והמטפטפות, הרחוקות מהחדר, ואת העובדה שבכל אתר הנופש העצום הזה יש רק שני תאים של שירותים מערביים. אולם כאשר יצאתי לטיול הראשון, וראיתי את הטבע הפראי של אולחון, שכחתי מכל הבעיות הללו. ביום הראשון, לקחו אותנו (ז"ת, אותי, זוג בלגי נחמד, משפחה רוסית שמחה ומשעשעת ועוד שתי צעירות ממוסקבה) למצוקי חובויי בצפון האי, שמזכירים את צוקי מוהר המפורסמים באירלנד, רק יפים ופראיים בהרבה. ביום השני, יצאנו לראות את אגם שארא-נור במזרח האי. בשני הימים טבלנו במימיו הקרים של אגם בייקל, ובמים החמימים יותר של האגמים הפנימיים – תענוג אמיתי! לא לחינם אומרים שמי שלא טבל בבייקל, לא היה בבייקל. אולם התענוג הגדול ביותר בנסיעה היתה ללא ספק חברתם של הנופשים הרוסים. ארוחת הצהריים, שהיתה מורכבת רק מלחם ומרק דגים פשוט, הפכה בנדיבותם לחוויה מרנינה של אוכל ביתי וודקה, מופע ספונטני של שירה בציבור ושיחה מטורפת ומצחיקה. אז תודה לכם שוריק, לודמילה, סווטה ונטשה, וגם לילדה לֶנָה שחולמת (כמו כולן) להיות ווטרינרית, ובמשך כל הנסיעה דאגה להרחיב את אוצר המילים שלי בנוגע לחיות של אגם בייקל, ופיצחה את סוד האושר האנושי (לגרום לכלב לחייך...)

 

מנופי האגם המרהיבים של אולחון, לקחנו סירה מהירה (קאטֶר) במחיר מוגזם ומופרז בהחלט של 1800 רובל ותוך שלוש שעות עמדנו, רועדים ברוח הבייקלית המפורסמת, על חוף המעגן של הכפר אוּסְט-ברגוּזִין. על הרציף חיכה לנו הריינג'ר המקומי, אלכסנדר בֶּקֶטוֹב, שדאג לאירוח באחד מבתי הכפר וגם אירגן לנו טיול בעמק במחיר מפולפל ובהדרכת בתו אלכסנדרה, מורה בבית הספר המקומי. האירוח היה אחת החוויות הנפלאות שאני זוכר מרוסיה: בית מרווח ויפה, מיטה רכה (אחרי אולחון, זה באמת הישג), ובעיקר – באנייה- בית מרחץ רוסי – מעין חמאם וסאונה. מערבבים מים חמים וקרים, ושופכים על עצמך תוך הצלפה בענפי עלים ריחניים שמותירים אחריהם ניחוח מתקתק ועדין. לאחר מכן, מזיעים בסאונה, רק כדי לשפוך על עצמך מים קרים. אין דבר מעורר ומרענן יותר מההלם הזה. ואחרי כל התענוג הזה, למי בכלל מפריע שבבית של המארחת שלנו (לובה) אין בכלל מים זורמים...

 

הטיול בעמק ברגוזין עצמו היה מעניין. העמק מוקף בהרים נישאים, והנוף שלו מתאפיין בגבעות ירוקות, נחלים כחולים וצלולים, סלעים עם כתב ניאוליטי בן אלפי שנים ואתרי פולחן שמניסטיים. באחד מהם, מותירים המאמינים ממתקים, פיסות שוקולד ומטבעות כמנחה לאלים. על פסגות ההרים אפשר לראות מעט שלג אפילו ביולי. הטיול שלנו היה טיול לעצלנים – כך שהיינו יותר באוטו מאשר בשטח, אבל בכל זאת הספקנו לראות לא מעט מהעמק היפה הזה. הטיול הסתיים ברחצה במימיו החמימים של אגם מֶלָח (מי שמצפה לצוף כמו בים המלח יתאכזב – ריכוז המלח באגם נמוך הרבה יותר).

 

 לאחר שנפרדתי מחברי הבלגים, המשכתי לבדי במיניבוס מקומי לעבר אוּלָן-אוּדֶה, בירת הרפובליקה של בוריאטייה. המיניבוס הכפרי של אוסט-ברגוזין הוא מין שילוב בין אוטובוס למונית. יש להזמין אותו מראש, ואין לו תחנה- הוא פשוט עובר בין בתי הכפר לפי הזמנה ואוסף את הנוסעים. לאחר כחמש שעות טלטוליות בדרכים לא דרכים בתוך יערות עבותים, הגענו סוף סוף לפרברי אולן-אודה.

 

אם השם אולן-אודה מזכיר למישהו את אולן-בטור, בירתה של מונגוליה, הדבר אינו מקרי. "אולן" במונגולית ובוריאטית פירושו "אדום", ובמקרה של אולן-אודה, מדובר ב"נהר האדום" (אודה הוא שמו של הנהר העובר בעיר). העיר עצמה ירוקה באופן מרענן – עצים ופרחים מצלים על הרחובות, והתרבות המקומית היא שילוב מרתק בין זכרונות קומוניסטיים, והציביליזציות של רוסיה, מונגוליה ואפילו (מבחינת השפעה תרבותית) סין ויפן. הדבר הראשון ששמתי לב אליו ברחובות, הוא השפעתה האדירה של האופנה היפנית על תושבי בוריאטייה. הבוריאטים, ובעיקר הנשים, נוטים לעצב את שיערם באופנות טוקיו האחרונות – כמעט חשבתי שאני ביפן. אולם התדמית היפנית נשברת במעט כאשר מגיעים לכיכר המרכזית, ובין הבניינים המפוארים של הפרלמנט, האוניברסיטה, בניין הממשל ובית האופרה, רואים פסל ראש ענק של לנין (ככל הנראה הגדול ביותר בעולם). מהכיכר המרכזית יוצא הרחוב הראשי של העיר, רחוב... ניחשתם נכון, לנין, שמוביל למדרחוב חביב מנומר בעצים, פרחים, מדרכות ודוכנים של אומני רחוב. המקומיים קוראים לו ארבאט, כמעין חיקוי של רחוב האומנים האגדי במוסקבה. בסופו של רחוב לנין נמצאת קתדרלה אורתודוקסית מרהיבה, שמשרתת את תושבי העיר הנוצרים.

 

דרימה, המארחת המקסימה שלי, נתנה לי בנדיבותה לגור בדירה פנויה במעונות (או דירות שיתופיות) שנועדו למרצים צעירים באוניברסיטה של אולן-אודה. היא עצמה מרצה לאנגלית באוניברסיטה המקומית, וחולמת להמשיך ללימודי דוקטורט בסוציולוגיה באחת האוניברסיטאות האמריקאיות. כרגיל, כמו בכל מקום בעולם, אין כמו אירוח בבית של מקומי כדי להכיר את התרבות, ואכן – למדתי מדרימה דברים מעניינים מאד על המצב בבוריאטיה. מסתבר שהמגמה העולמית של חיזוק הזהות המקומית, הייחודית, לא פסחה על הרפובליקה הזאת, ואף על פי שאין מגמות רציניות של בדלנות מרוסיה, תושבים רבים נוטים לחזור לדתם המקורית (בודהיזם טיבטי), מקדשים שנהרסו בידי סטלין נבנים מחדש בכל רחבי הרפובליקה, והורים נוטים לתת לילדיהם שמות בוריאטיים (כמו דרימה או סוֹחְטוֹ, ילד של חברה שלה שבילינו איתו חלק מהיום).

 

האתר המרכזי באולן-אודה לא נמצא למעשה בעיר אלא מחוצה לה- כעשרים קילומטר לעומק אזורי הכפר המיוערים: מקדש איבולגינסקי, אחד הדאצאנים (מקדשים בודהיסטים טיבטיים) המקסימים ביותר באזור, וללא ספק הגדול שבהם. המקדש משמש כמרכז הבודהיזם הסיבירי, ובתוכו אוניברסיטה גדולה לנזירים ומרכז הקהילה הבודהיסטית של רוסיה. בין בנייני המקדש, הבנויים בסגנון מונגולו-טיבטי ססגוני (עם השפעות סיניות ניכרות), מתהלכות פרות, וציפורים מנקרות מגרגרים שהמאמינים והנזירים משליכים מכוסות פח. לב המקדש, והבניין היפה ביותר בו, הוא קברו של חוֹמְבּוֹ לאמה, מנהיגו המנוח של הבודהיזם הרוסי – שנחשב למקום קדוש במיוחד, והמאמינים טוענים שהגופה אינה נרקבת ושיערו של הלאמה אף גדל מדי יום. למבקרים בעיר עצמה, שווה בהחלט להסתובב גם במוזיאון ההיסטורי, שמכיל אוסף של פסלים וציורים בודהיסטיים מרהיבים, שלא היו מביישים את המוזיאונים הלאומיים בשנגחאי ובטוקיו. 

 

ממטעמי המטבח הרוסי:

 

טיפים כלליים: במוסקבה המסעדות נוטות להיות יקרות, ולפיכך תמיד מומלץ לחפש ארוחות עסקיות, הזמינות בבתי קפה רבים. לעיתים קרובות ראיתי ארוחות עסקיות זולות להפליא בבתי קפה ומסעדות יקרות. פעם אחת, במסעדה יפנית, הגישו לנו עסקית של מאכלים רוסיים (בורש וכו') בתוך מגש אדום יפני.... אלטרנטיבות זולות נוספות הם רשתות של מזון מהיר אך משובח כמו מוּ-מוּ או טֶרֶמוֹק (ראה להלן).

 

קבאס ומשקאות קרים:המרענן הרשמי של רוסיה בקיץ. מעין בירה שחורה שעשויה מלחם טרי, זולה מאד, טעימה ומרווה כל כך. בימי הקיץ הלוהטים והמעיקים של מוסקבה, אין כמו כוס קבאס כדי להשיב כל אחד לאיתנו. במנזרים מסויימים, כמו המנזר של סרגייב פסאד, נמכר קבאס משובח במיוחד, מעשה ידיהם של הנזירים. משקה קר מצויין נוסף הוא מיץ דובדבנים חמוצים (מוֹרְש), וכן קֶפִיר, יוגורט סמיך הדומה מאד לאייראן הטורקי.

 

בליני: מהמאכלים המהירים והזולים ביותר שאפשר למצוא ברוסיה – דומים מאד לבלינצ'ס המוכרים לנו, במילויים "מלוחים" כמו בשר, פטריות, תפוחי אדמה, כרוב וביצה קשה, או מתוקים כמו תפוח עץ ושמנת מתוקה. רשת מצויינת לאכול בליני במוסקבה היא טֶרֶמוֹק, שמציעה עסקית מצויינת של בליני בשר ומרק פטריות ב-105 רובל בלבד (כ-3 דולרים).

 

סלט קמצ'טקה – אחד הסלטים הטעימים והמעניינים שראיתי ברוסיה, שאפשר למצוא לעיתים לצד סלטי הכרוב הנצחיים – סלט של בשר סרטן, עגבניות וביצה קשה. אפשר למצוא את הסלט הזה בסניפיה הרבים של הרשת המוסקבאית המצויינת מוּ-מוּ, אותם ניתן לזהות בקלות לפי פסל הפרה בכניסה. אני אכלתי כמה פעמים בשבוע בסניף שנמצא מול תחנת המטרו פְרוּנְזֶסְקָאייה, במהלך ימי עבודה מתישים בארכיון המרכזי של הפדרציה הרוסית.

 

מרקים:באקלים הקר של רוסיה, מרקים סמיכים ומזינים הם חלק עיקרי מהתפריט. הכיף במרקים הרוסיים הוא שלא תמיד יודעים מה יש בפנים מעבר למעטה הצהבהב או הלבנבן, ובדרך כלל ההפתעות טובות. המרק הטעים ביותר לפי דעתי הוא אָקְרוֹשְקָה, נזיד קר ומרענן המבוסס על קְבַאס או יוגורט, ומכיל ביצה קשה, מלפפונים, פיסות נקניק וירקות שונים. הבורש כמובן הוא סימלה של רוסיה, ואוכלים אותו בדרך כלל עם מנה נדיבה של שמנת. מרקים נפוצים נוספים הם נזידי הדגים, האוּחָה והסוליינקה – ליד אגם בייקל הם נוטים להכיל אוֹמוּל, הדגים הנפוצים של האגם האהובים מאד על תושבי הסביבה (ולא רק עליהם).

 

בּוּזָה הוא המאכל הלאומי של בורייאטיה – כופתאות בשר טעימות, הדומות מאד לג'יאו-דזה הצפון הסיני והכופתאות המונגוליות.

 

מטעמים טטריים ומרכז אסייתיים – באקראבאש– צלי בשר סוס עם לחם אפוי דק, טארחוּן – משקה מנטה טעים ומרענן להפליא, פלוב – אורז עם בשר בקר (ראה מאמרי על המטבח האוזבקי) וכמובן, קוּמִיס, משקה אלכוהולי העשוי מחלב סוסות מותסס. במוסקבה, מומלץ לדגום את המאכלים הללו ב"צ'אייחנה מספר אחד" שנמצאת בפארק גורקי (או בשמו האחר, פארק התרבות, Park Kulturi), מסעדה אוזבקית מצויינת אך לא זולה שנמצאת באוהל מעוצב היטב ליד אגם קטן ויפה.

 

מאכלים קווקזיים ממדינות כמו גיאורגיה וארמניה- הנפוצים ביותר הם החצ'פורי, מאפה גיאורגי חם ממולא בגבינה לוהטת, ומרק היוגורט הארמני. מסעדה ארמנית מוצלחת במיוחד נמצאת ליד הפביליון הארמני ב-VDNH.

 

שני מאכלים המיוחדים לסוזדל הם "נזיד חם נוסח סוזדל" – תערובת מגרה במיוחד של תפוחי אדמה בגבינה מוקרמת, ביצה לוהטת, ירקות ובשר בקר, ויותר מכל – מָדָבוּחָה – שיקוי דבש אלכוהולי רך, לא משכר במיוחד אך טעים להפליא. זה היה המשקה האהוב ביותר על נסיכי רוס העתיקים! לכל המבקרים בסוזדל – לא להחמיץ בשום פנים ואופן.

 

מה לא לאכול ברוסיה:

 

  1. סלט שישב כל היום בבופה לא מקורר – מצב נפוץ במיוחד בערים סיביריות כמו אולן-אודה.
  2. למה לעזאזל הרוסים אוהבים כל כך מיונז? הם מוסיפים מיונז לכל סלט, אפילו לשווארמה. למי שלא אוהב את הממרח הסמיך והשמנוני, רצוי לבקש בלי, כי אחרת הם מוסיפים בלי לשאול. חבר שלי, שלומד אף הוא במוסקבה, ביקש פעם בסופרמרקט רוטב לסלט. בתגובה, שאל אותו המוכר אם הוא מעדיף חמאה או מיונז. תזונה נכונה? הם עוד לא שמעו על זה.
  3. מאפים במעברים תחתיים ותחנות רכבת תחתית – זולים אמנם אבל קשים כמו אבן, עבשים ועם היגיינה מפוקפקת ביותר.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

4 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל קוכולין אלא אם צויין אחרת