00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

מציאות מתולתלת

וידוי של שניות

יש לי וידוי: אין לי שעון על היד.

האמת היא שמעולם לא "הצלחתי" (הצלחתי = רציתי? לא ברור) לענוד שעון על היד ליותר מיממה אחת תמימה, מבלי להתעצבן על הזמן הלא נוח שמונח בצד שמאל של המבט שפונה קדימה, אל עבר עתיד לא ידוע שיתחלף וישתנה בכל שניה עוד קצת. זה יקרה אם ארצה אותו או אצפה אותו, אדע את זמנו המדויק, וגם אם לא. הזמן לא יעצור אם לא אראה אותו בכל דקה שעוברת. הוא יעבור גם מאחורי גבי וגם לצידי גופי. אם אעצום עיניים או אם אביט לאחור. הוא תמיד ילך איתי. קדימה. (רק לשם הוא מכוּוֵן ורק לשם מְכָוֵון אותי, אם ארצה או לא)

 

זמן הוא ההווה היקר ביותר שלי. ושלו ושלך. ובעצם של כולם.

הוא גם הדבר שברור לי יותר מכל שחסר לי כרגע. זמן לעצמי וזמן למשפחה ויותר זמן עם חברים, זמן להספיק לעבוד וזמן לאתנחתא של אמצע היום, זמן לישון וזמן להגיע בזמן לכל מקום. כי הרי, אין לי שעון על היד, אז יוצא לי תמיד להקדים לכל מקום בחצי שעה ואם לא אז בעשר דקות לפחות, זה תלוי בזמן של כל השאר מסביבי, וכך נשרף לי זמן יקר של הדרך אל היעד שלי.

 

זמן מסתבר, יכול ללכת אחורה. לפחות כך אני יכולה לספור אותו אם אני ממש מתעקשת (זה לא תמיד רעיון טוב כ"כ).

הוא כמו אוסף של גרגירי חול זעירים, זוהרים בקרן שמש קיצית שכל אחד לבדו שווה ערך לבזבוז שנייה אחת. לא רציני. אך דרך צוואר הבקבוק הצר של שעון חול מהודר, שמכיל בדיוק 86400 גרגירים של שניות ביממה, הוא הולך ואוזל ומתקרב לסיומים גדולים והתחלות חדשות שנמצאות מיד אחריו, ממש מעבר לפינה.

 

ואם הוא כ"כ יקר לי, הזמן הזה, שנמדד קדימה ונספר לאחור, כמו קוֹל שכוֹחו עליון משלי, מכריז בכניסה לכל יום שהזמן אזל והאתמול נטמן מאחור, ומזכיר לי שוב כי אחד נוסף עומד בפתח, המתחיל וטומן בתוכו עתיד וסופו של יום לא (תמיד) ידוע.

ואם הוא כל-כך יקר, למה כל-כך קשה לי ולא נוח לי לענוד אותו על היד השמאלית שלי (זה הכלל, לא? וגם הימנית לא נוחה). שיזכיר ויאותת ויקצוב לי רגעים של עצב ושל אושר, אהבה ובדידות. זמן שימוסגר לי על היד, יכוון את הרגע מתחילתו ועד סופו במוּדַע ויעורר אותי מעוד חלום שלא רוצה להיגמר..

 

יש לי וידוי: אין לי שעון על היד, ואף פעם לא מצאתי את הסיבה האמיתית לכך, ואם כבר חושבים על זה, אני באמת צריכה אחד. (ואם לא עכשיו מיד, בעוד פחות מחודש ושוב בעוד חודשיים זה כבר יהיה ממש הכרחי)

ואז עולה בי הארה, שאולי הזמן עצמו מפחיד אותי. אולי נשיבת הזמן שגוררת אותי  קדימה אחריה כמו רוח פרצים בלתי אפשרית, פותחת וטורקת דלתות בנחרצוּת.. אולי בעצם עדיף שהזמן לא ישב על ידי כל הזמן, יסתכל לי הישר לתוך האישונים בלי למצמץ ולו לרגע, ויזכיר לי כמה מהר חולפים הימים?

כמה מהר יגיע הזמן ללכת..

 

(שנייה לנ"ב של תודה חשובה- תודה לך על ההשראה לכתוב בלי לחשוב. לקרוא על הבוקר את ה"שרבוּטים" - כמו קראת להם? - ובלי לחשוב יותר מידי {ברור שכן}, מסתבר שהצליח להתניע "שם" כמה מחשבות חשובות בלתי אפשריות משלי של אמצע בזבוז יום שישי אחרון בעבודה.. ואני מניחה שאת השאר כבר תשלים בעצמך )

אין לקדם פוסט זה

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

33 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל טולה הורוביץ אלא אם צויין אחרת