00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

בלי חיתולים ובלי חשבון

הנערה עם קעקוע הדרקון

אחרי שנרגעה המוזה של 'איה פלוטו' נתקפתי מוזה נוספת מכותר אחר שנבחר לתחרות - הנערה עם קעקוע הדרקון.  את הספר המקורי, אגב, עוד טרם קראתי.  העליתי את הסיפור הזה לפורום כותבי מד"ב ופנטזיה (לא לתחרות) והתגובות כבר היו יותר אוהדות :-) אז אני מעלה אותו גם לפה.

 

אזהרה - עוסק במין ומכיל גם שפה בוטה.  

 

 

בהנאה! 

 

 

'הנערה עם קעקוע הדרקון'

 

"אבל לא בא לי דוגי סטייל."

לשותפתי למיטה היה קול נמוך ומתנגן, ואני מניח שאם הייתי מספיק רגוע הוא גם היה פורט לי על המיתר הנכון, אולם באותו הרגע כל מעייני היו נתונים לרגע שבו אגלה את גבה, הרגע שחמק ממני שוב ושוב במהלך השעה האחרונה, מאז שהובילה אותי אל דירתה.   

"בחייך, כפרה. תני לי דקה מאחור. זה יהיה לך יופי, אני מבטיח!"  

הייתי שרוע על גבי, בעמדת נחיתות ללא ספק, והיא עלי, מתאמנת לרודיאו, מבעה מרוכז ועפעפיה רפויים. הסתכלתי כמכושף בבליטות המתנועעות תחת חולצת הטריקו שלה, וקורי התאווה שנטוו מגופה אל גופי משכוני בכוח אל עבר הפורקן. 

את כל כוח רצוני גייסתי כדי לעצור, שלא לשחת זרעי לשוא. באנקה התרוממתי, מניף את רגלה מעלי, והיא נפלה קדימה וקראה בחימה, "כבר כמעט גמרתי, יא מניאק!"  

בלי לענות משכתי את חולצתה כלפי מעלה, חושף את גבה, ולנוכח גווה העירום והחלק גוועה תשוקתי, מטה כבודי נפל ואכזבה מרה מילאה את ישותי. החלקתי מהמיטה ורכסתי את מכנסיי לנוכח פניה המשתאים של הבחורה, שהלכו והתכרכמו בזעם עם סיימי להתלבש.  

נמלטתי מהדירה תחת מטר הקללות שהגיע לי, ללא ספק, והמשכתי לרוץ ברחוב עד שנרגעה מעט הלמות לבי. קידמתי בברכה את צינת הרוח הנושבת על פני וצעדתי כנגדה, חולף תחת פנסי הרחוב הצהבהבים לכיוון החוף, מתעלם ממתי מעט האנשים שעוד ניקדו פה ושם את רחובות העיר הישנה. לא עצרתי, עד שהגעתי אל קצה קצהו של שובר הגלים, שם שחררתי זעקה מרה על השחקים האפלים.  

"איפה את?" צרחתי בקול, והים ענה לי באוושת גלים מיתממת.    

בהתייפחות חנוקה צנחתי אל ברכי. שלושה שבועות עברו מאז ההחתמה. שלושה שבועות של חיפושים מפרכים. שלושה שבועות של הלקאה עצמית ושל אכזבות שזורות לשלשלת האומרת להשקיע את נפשי בתהומות היגון. שלושה שבועות - וחלון ההזדמנות הולך ונסגר. 

אחרי זמן מה הכריעה אותי הצינה. קמתי בנוקשות על רגלי ופסעתי בכבדות חזרה העירה, אך לא הרחקתי לכת. לא היה בי הכוח להגיע לחדרי השכור. רועד מתשישות ומקור כשלתי לחדר המדרגות בבניין הראשון שיכולתי להכנס אליו ודחקתי את גופי הלאה תחת גרם המדרגות, שם גאלה אותי השינה. 

 

"היי, איש! מה אתה עושה פה?"

התעוררתי בחטף וחבטתי את ראשי במדרגות שמעלי. מולי עמדה ילדה רזה במכנסיים הגדולים ממידתה ובחולצת טריקו מלוכלכת ונעצה בי מבט סקרני ומשועשע. 

שפשפתי את ראשי הדואב וזחלתי החוצה. "אני לא איש," אמרתי. "אני מלאך." 

הילדה נחרה בבוז. "אין מלאכים בעולם. וחוץ מזה, אין לך כנפיים."

"אני מלאך בלי כנפיים," אמרתי. "יש לך אולי משהו לתת לי לאכול?" 

הילדה הנידה בראשה. "אם אני אחזור הביתה, אמא תהרוג אותי. היא רוצה לישון ואני עושה לה רעש." 

קמתי על רגלי, מודע עד לכאב לכל עצם ושריר בגופי התפוס. הילדה פסעה בהיסוס לאחור. 

"איך קוראים לך?" שאלתי.  

הילדה שירבבה את לסתה ודילגה מרגל לרגל. "דבורה," אמרה לבסוף. "ואתה?"

"דוד," עניתי. "את יודעת איפה יש פה בית קפה או מאפיה? אני מת מרעב."

"דוד זה לא שם של מלאך," אמרה. "והיום שבת. אצל הערבים יהיה פתוח."

הודיתי לה ויצאתי מהבניין, פוסע דרומה. אחרי מספר בתים נעצרתי להתרוקן אל מול קיר אטום. כאשר נפניתי חזרה ללכת, גיליתי את דבורה מאחורי, עומדת במרחק ביטחון.  

"מלאכים לא צריכים להשתין," אמרה. 

"אני כן," עניתי. "רוצה להצטרף אלי לארוחת בוקר?" 

הילדה חככה בדעתה, ולבסוף הנהנה והתקרבה אלי. 

"בת כמה את?" שאלתי כשהתחלנו שוב ללכת. 

"שמונה," אמרה. "למה אמרת שאתה מלאך?"

"כי אני מלאך," עניתי, ובעטתי באבן קטנה שנחה על המדרכה. האבן נורתה מנעלי אל קיר הבית הסמוך שהתרוממם הישר מהרחוב וניתזה חזרה אל הכביש. "אוקיי," המשכתי. "אולי 'מלאך' זו לא ההגדרה הנכונה. שלחו אותי לפה מלמעלה, אה, מספרה רוחנית גבוהה יותר בשביל ... " 

דבורה החלה לצחקק. "אתה כזה מוזר!" הכריזה. 

הצטרפתי לצחוקה. לשם מה אספר לה על מטרת שליחותי וחשיבותה? עד שהגענו ליעדנו הספקתי לספר לה שאני מחפש בחורה. 

"אבל לא סתם בחורה," אמרתי בעודי מכוון פעמי בעקבות ניחוח המאפה הטרי. "לבחורה שאני מחפש יש סימן מאוד מיוחד. יש לה קיעקוע של דרקון על הגב. דרקון בתעופת עקלתון ולהבה נורית מלועו." את צבעו של הדרקון המקועקע לא ידעתי, שכן בלילה ראיתיו, לאור הירח המלא. 

"היא בלונדינית?" התעניינה דבורה. 

"לא יודע," הודיתי. "אני לא זוכר ממנה שום דבר פרט לקיעקוע הדרקון, אבל אני חייב למצוא אותה, ומהר."

 

זה לא היה לגמרי נכון, כי חוץ מהקעקוע שנחרת בזכרוני זכרתי גם את ירכיה הצרות ואת לפיתתה ההדוקה עת חברתי אליה, את נהימות הדובה שלה ואת ההחתמה הפושטת בבשרי וברוחי. יותר מכך לא זכרתי, שהרי הייתי מטושטש חושים בשל ההתגלגלות ושתוי כדבעי בשל חוסר נסיוני בעולם הזה ובמשקאות האנשים. כאשר שבתי לחושי ביום המחרת הייתי מוטל בדד על החול, כיסי מלבושי ריקים, מבושי גלויים ובראשי הדואב מנקרת ההבנה שכל גורל שליחותי תלוי באותה האשה מאמש, אותה הנערה עם קעקוע הדרקון, והדחיפות למצאנה ולעברה בטרם ייסגר חלון ההזדמנות. 

 

ישבנו לאכול סמבוסק. אני שתיתי קפה שחור ולדבורה קניתי שוקו חם. 

"לדוד שלי יש קעקוע של בחורה על הכתף," אמרה הילדה תוך כדי לעיסה. "קעקוע יפה. אני יודעת איפה המכון שעשו לו אותו. אולי שם ידעו על הבחורה שלך."

הנחתי את ידי על זרוע הילדה. "קחי אותי לשם," הפצרתי בה. 

דבורה משכה את ידה בחטף ותלתה בי מבט מופתע. גם אני משכתי את ידי. "אני מוכרח למצוא אותה, דבורה. אני ... אם אמצא אותה יבוא שלום על הארץ והעולם כולו!" 

אדם אחר היה מן הסתם צוחק בפני אבל ילדים בני שמונה עדיין מסוגלים לראות מעבר לפשט. דבורה רכנה קדימה ושאלה בשיא הרצינות, "אז אתה המשיח?" 

נענעתי בראשי. "לא. וגם היא לא. אבל ילדנו המשותף יהיה. נשלחתי לפה בגילגול אנושי על מנת להיקשר לאשה בת אדם ולעברה בזרעי וברוחי, וכך למסוך את אנרגיות הספרה העליונה בעולמכם ולהביא לאיזון ולשלום בין האנשים ובין הלאומים."

הילדה שקעה לאחור בכסאה ובחנה אותי בספקנות. "אבל כבר מצאת אותה, לא?"

הכאב עלה בחזי ועצמתי את עיני. בלילי הראשון בארץ, בטרם מצאתי את כיווני, נקלעתי למסיבת חוף תוססת, שם מצאתי את עצמי מספר על שליחותי להנאת הקהל שדרבן אותי לחזור עליו שוב ושוב בקריאות עידוד ובכוסות משקה, ובמחווה של מארחים טובים גם השכילו להפגישני עם המיועדת, אשר משכתני אל החשכה שבינות לסלעים. 

"הייתי שתוי," התוודיתי. "רוחי נקשרה ברוחה וקידשתה, אך כשלתי בעיבורה. מאז אותו הלילה אני מחפש אותה בכל מקום. זמני כאן מוגבל וחובה עלי להשלים את המשימה ולעבר את האשה שקידשתי ברוחי. אם אצליח, עידן של שלום ושגשוג ישרור בעולם. אם אכשל ... " ולא יספתי. 

"דבורה השפילה עיניה. "שבת היום," אמרה, "והמכון סגור, אבל אראה לך אותו ותוכל לשאול שם מחר." 

 

ימים ספורים לאחר מכן מצאתי עצמי עומד אל מול דלת עץ פשוטה בבניין דירות ישן שבאחת השכונות הותיקות. מביט פעם נוספת בפתק שבידי, וידאתי שמספר הדירה תואם את הכתוב. שם הדיירת לא היה כתוב שם ויכולתי רק לקוות שזהו אכן המען בו גרה המקודשת לי, המיועדת. ליטפתי במבטי את המזוזה, הרמתי ידי ונקשתי. לאחר דקה של שקט נקשתי שוב, ביתר שאת וחשתי את לבי הולם בפראות עת שמעתי צעדים קרבים. צל הוטל על עינית הדלת, ואז היא נפתחה כדי סדק ועין כהה נתלתה בי בשאלה. 

"זה אני, דוד, מהמסיבה, אה, לפני חודש," אמרתי. 

העין נפערה בתמיהה. 

"המסיבה על החוף," התעקשתי. "אני מחפש אותך בנרות מאז. אנחנו מוכרחים להשלים את מה שהתחלנו, זוכרת?" 

"אתה עדיין עם הסיפור הזה?" 

לבי זינק בחזי מרוב התרגשות למשמע קול האלט המתנגן שלה, ומטה כבודי כבר זינק במכנסי, אבל הייתי מוכרח לודא את זהותה.

"יש לך דרקון על הגב?" שאלתי, וידי רועדות. "קעקוע גדול של דרקון, נכון?" 

היא הנהנה מעבר לחרך הדלת. חשתי רפיון גדול פושט בגופי והשענתי ראשי אל הקיר, עוצם עיני בהקלה. 

הדלת נסגרה ושמעתי את קרקוש השלשלת מהצד השני. שניה לאחר מכן, נפתחה הדלת לרווחה ובפתח עמד בחור צנום כבן שלושים בג'ינס ובחולצת טריקו. שערו השחור עטר כמסגרת את פניו החלקים, רכי התווים. בפסיעה לאחור רמז לי להכנס ואני מהרתי לחלוף על פניו, מחפש אחר הנערה עם קעקוע הדרקון. כאשר לא מצאתיה, סבתי אל הבחור בשאלה, ובתשובה משך בכתפיו, ובלי לומר מילה פשט חולצתו וסובב אלי את גבו. 

אינני זוכר כמה זמן עמדתי כגולם, בוהה בטמטום חושים בדרקון המרפרף על גבו של מארחי. הבערה פשטה בשיפולי בטני ובלחיי וההכרה הכתה בעוצמה במוחי עד שכבר לא יכולתי לעצור בה וקרסתי לרצפה ביבבה. 

 

יללת הסירנות ניקבה את ליל העיר. עוד טרם נפתחה דלת חדרה, דבורה כבר זינקה ממיטתה וחטפה את תרמילה, בו נארזו בגדים , חטיפים וספרי קריאה. בלי להכביר דברים רצה עם משפחתה אל מחוץ לבניין המגורים הישן אל המקלט השכונתי. בדרכם הבחינה בדמות אנוש מוכרת, ספק ישובה ספק שרועה על המדרכה ונעצרה להעיף מבט נוסף, עיניה נפערות בזהותה את הגופה. 

"מסכן," מלמלה אמה, "בטח חטף התקף לב. בואי כבר!" ומשכה את דבורה בידה. הם בקושי הספיקו להגיע למקלט כאשר החלו להשמע קולות הפיצוצים.  

 

 

 

 

 

              

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

10 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל אום נטע אלא אם צויין אחרת