00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

מחשבה בהכחדה

עד הלום - הבלוג שבר שיא עצמי!

לא יאומן כי יסופר אבל הבלוג הגיע לכניסת הקורא ה - 50,000 ומעלה כניסות לבלוג בתפוז מדפקה!!!!
(אה ואל תרדו עלי בגלל הגביע, עשיתי אותו בשתי שניות. אבל שימו לב להשתקפות של התפוזים! זה בגלל שהבלוג הוא בתפוז. אם לא הבנתם. והרקע לא שקוף כי תפוז לא תומכים ב - PNG. אני חושב שהסוגריים האלה מיצו את עצמם והם ארוכים יתר על המידה. אז אני אסגור אותם עכשיו. כן, הנה אני עושה את זה. הנה אני סוגר. אתם לא תגידו לי מה לעשות, כי אני סוגר. הופה הנה לכם!)

כן כן. שזה די מדהים אבל לא כל כך מפתיע. בכל זאת הבלוג בן 6 שנים וכל יום יש לפחות כמה אנשים שנכנסו בטעות לבלוג ולא הבינו מה קרה להם. ויש אנשים אחרים ששמו פוסטים מביכים שלי כשהייתי מתבגר מחוצ'קן - בפייסבוק... אני לא נוקב בשמות.
אז התיישבתי עם התה שלי (למען אמינות המשפט האחרון עצרתי את הכתיבה באמצע והלכתי להכין תה) ועשיתי חשבון נפש עם העבר הכתוב שלי בבלוג.
תאכל'ס זה לא אמור לעניין אף קורא, זה בעיקר בשבילי וגם בשביל סרג' מהעתיד - שילמד וישכיל ויקבל השראה מסרג' מהעבר. סרג' מהעתיד - אני סומך עליך שתהיה תותח-על!
אה, ואת כל זה אני כותב לצלילי מדונה, כי פאק כמה שאני מת על האייטיז!

אני חייב להגיד בגאווה שזה אחד הבלוגים הוותיקים שקיימים בבלוגוספירה של תפוז. בפחות גאווה אני אגיד שבתחילת הבלוג הייתי עסוק בלייבב על כמה שחברה שלי זרקה אותי וכמה אני מסכן וכמה שהיא גרועה. לעיתים זה היה ברמה של להטות את הקוראים של הבלוג נגדה, ואף פעם אחת העתקתי והדבקתי שיחת איי.סי.קיו ביני לבין אותה האקסית - מה שהיה ילדותי ביותר. כבקשתה, הורדתי את הפוסט הנ"ל. בכל מקרה אני לא הייתי מצחיק. חבל, עם כי בכל זאת לקח לי לפחות חצי שנה להוציא אותה מהראש, אז זה קצת לגיטימי שלא נשארה לי טיפת כבוד עצמי באותה התקופה... הפוסט הקליל באמת הראשון שלי היה על חוויתי במסיבת יומולדת של חבר של אח שלי. ניסיתי לשחזר את זה וזה לקח לי זמן.
שלושת הפוסטים שלי שהגיעו לתהילת עולם (שניים בעמוד הראשי ואחד במומלצים) היו על איך שביכיתי את הפרידה, איך צה"ל מעצבן אותי עוד לפני שהתגייסתי (הקריקטורה עצמה כבר נעלמה), ומכתב השמיניס"טים הידוע לשימצה שתועד בעיתונות ונכנס להיסטוריה. לא רע. בזכות זה הגעתי לימים של לפחות 900 כניסות ביום. אחח... הימים ההם כששלטתי בבלוג ביד רמה. השם שלי היה כל כך מטורף, שהיה בלוג חדש אחר שהגבתי לו בזמנו, ובפוסט שלאחר-מכן הוא רשם בהתלהבות ש"מכסח המדפסות בכבודו ובעצמו" הגיב אצלו או משהו כזה...
רוב הבלוגים מהתקופה ההיא כבר מתו, אם בסגירתם ואם בהפסקת הכתיבה לפני שנים. היינו תחילתה של מהפיכה (לפחות לדעתי), בנוף הטקסטואלי הישראלי ומאז הכל השתנה ללא היכר.
אפילו קצת טוב יצא מהבלוג הזה - שני זוגות הכירו דרכו. שניהם נפרדו אחרי שבוע. טוב, אז לא כל כך טוב...

היו תקופות רבות שחניכים שלי קראו בבלוג ולא היה לי מושג למה. בשנת השירות בעכו היה לי קשה לקבל את זה, אבל כבר אז הבנתי שאם שמתי את זה באינטרנט - אין לי מה להתבכיין.
הבלוג גם היה מעין כרטיס הביקור שלי. הכרתי אנשים, אמרתי להם "כנסו לבלוג שלי הוא אדיר" ולפעמים הם אשכרה עשו את זה. ככה הכרתי את אחת החברות שלי דאז (זה והיכולת המופלאה שלי לזיין בשכל ברגע שאני נלחץ). אז שחניכים יראו את זה - נו טוב. מי שכותב למגירה ואומר ששם הוא רוצה שזה ישאר ונעלב כשמוצאים את הכתיבה - שלא יעבוד על אף אחד, כי את המגירה הוא שם ממש באמצע החדר עם שלטי ניאון בצורת חיצים לכיוונה.
באופן כללי מצחיק אותי לקרוא טקסטים של עצמי ולדמיין אותם דרך הקול של החניכים שלי לשעבר, סרג' של התיכון מזכיר אותם במקצת וגם שונה מהם בהרבה.
אין לי מושג מאיפה הם ממציאים את הרעיונות שלהם. אין לי מושג איך הם מצליחים לגרום לי לחזור מערב שהם בנו, ולהשוויץ בפני מי שלא היה בגאוניות בכל פרט שהיה שם. ברוב המקרים הם הם פשוט הרבה יותר מבריקים ממה שאי פעם הייתי וידעתי את זה עוד כשהייתי המדריך שלהם. ואני הדרכתי המון... מעבר למה שהייתי יכול לתת, מה שפגם בכמה תהליכים.

אז הכתיבה שלי היוותה ברוב חיי את התקשורת היחידה שלי עם העולם. רגשות, רעיונות ושטויות - יכולתי לבטא טוב יותר בכתיבה.
בהתחלה כתבתי שירים. הם היו נוראיים, אבל ידעתי שזה מרשים בחורות אז הלכתי על זה. אפילו זכיתי להכנס לכמה גליונות של ספרי "שירה צעירה" שיצאו לאור במשך כמה שנים.
אז הלכתי לבלוג. רציתי לכתוב מאמרים על מוזיקה, אבל מהר מאוד הבנתי ששכל מה שאני יודע - כולם כבר יודעים. ואם לא, אז לא קשה למצוא את המידע הזה. עברתי לכתוב על חיי היום-יום הסמי-מלנכוליים שלי ועם הזמן (כשהפסקתי לבכות על האקסית) זה תפס.
עם הזמן כתבתי כמה כתבות ל - "שרת העיוור" שקיבלו אהדה גדולה.
כשיצאתי לשנת השירות, מחוץ לאינטרנט לאף אחד לא היה מושג על זה. לא הצלחתי לבטא את עצמי, הכלי היחיד שלי נלקח. רק כשכתבתי לאלון גרעין אנשים הבחינו שאני די מוצלח בזה ושיבחו אותי (בין היתר כי הייתי מסודר בטקסט וגם לא עשיתי שגיאות כתיב רבות...). עכשיו שקראתי כמה פוסטים מהעבר הבנתי משהו - דחפתי את האות י' לכל חור אפשרי! גוד, אני לא מבין איך לא הביאו לי סטירה בגלל זה, לעיתים הייתי מכניס את האות גם אם זו הייתה בעצם טעות לשונית.

מאז גיליתי כלי ביטוי נוספים ורציניים שאני מסוגל להפיק. פתאום העתיד שלי מסתמן כאנימטור, פתאום אני חלק מ"מרכז היזמות" של אגודת הסטודנטים על תקן מעצב תדמית. או זה מה שנראה לי שאני עושה שם. פתאום אנשים רואים דברים שעבדתי עליהם וחושבים "או, הוא בטח היה במגמת קולנוע" ואני עונה להם בגאווה שממש לא. הכל למדתי מהרחוב...

(משהו קטן שעשיתי כחלק ממצגת עתידית)

ועכשיו אני יושב פה וכותב כל מני דברים... אני אחרוג מהמנהג שלי ואפסיק לחכות עד שתהיה לפחות תגובה אחת עד שאני אעשה את הפוסט הבא. אף פעם לא היו לי 0 תגובות עד כמה שזכור לי, ובגלל זה פחדתי לכתוב רשומה בתדירות גבוהה מדי. חבל, הייתי יכול לכתוב עוד זכרונות שהייתי משתמש בהם בעתיד.
50,000 פאקינג כניסות! בעצם - 50,404 נכון לכתיבת שורות אלה. פשש... טוב, אלך להכין לעצמי עוד תה, אולי אראה איזה סרט ובכך אהרוס לעצמי עוד ליל שינה (כי ככה אני נהיה חולה יותר מהר).

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

5 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל מכסח המדפסות אלא אם צויין אחרת