00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

החיים על פי oobi

אחד מארבע

28/07/2010

בגן של הבן שלי יש ילד אחד. נקרא לו לצורך העניין – רוני. כמו כל הילדים האחרים. רוני הוא ילד חמוד, עם אנרגיות בלתי מתכלות, עם רצונות משלו, צרכים משלו ועולם משלו. הוא כמו כולם. כמעט.
כי רוני הוא ילד שמן.
ואני לא מתכוונת ל"מלא" או "שמנמן". הילד שמן. הילד במשקל עודף רציני. כשכל הילדים רצים, הוא גם מתחיל לרוץ ואחרי כמה זמן משתנק ומתנשף ונעצר. כבד לו לסחוב את עצמו. הוא מתנהל בכבדות. הוא לובש בגדים של ילדים בני שש או שבע ולא של בני גילו. הוא מתנשף ומיוזע תמידית וכל פעולה פיסית קשה לו. הוא נראה כמו ג'מוס קטן.

כשילד בגיל הרך הזה הוא כל כך שמן אני מסתכלת על ההורים שלו.
במקרה הנוכחי מדובר בזוג חביב, ידידותי ועל פניו נבון. אבל מראה לחוד ותוכן לחוד. כי כנראה ששני האנשים האלה סתומים לגמרי.

אנחנו יכולים עד מחר להאשים את הטלוויזיה עם הפרסומות לממתקים שיש בה, אנחנו יכולים להאשים את חילוף החומרים הלקוי שקיבלנו כמתנה גנטית ואנחנו בהחלט יכולים להאשים את הגננת. זה הרי הכי קל – כולם אשמים ואני קורבן. אבל בסופו של יום, כשהילד לובש מידה XXLתאשימו את עצמכם.
הרגלי אכילה הם משהו שההורה מעניק לילד מגיל אפס. ההורה ולא אף אחד אחר.

כשאמא של רוני מפצה אותו על צעצוע שילד אחר חטף לו, בארטיק שוקולד – היא עושה לו עוול.
היא קושרת בין אוכל לבין פיצוי רגשי. פעם הבאה, כשייקחו לרוני צעצוע הוא ידרוש שוקולד. ובבית ספר כשהמורה תצעק עליו מול הכתה, הוא ילך למקרר ויאכל עוגה. בצבא, כשיצחקו עליו שהוא שמן, הוא ילך לשק"ם ויקנה חבילת וופלים. וכמובן שכשהוא יצא לעבוד והבוס יצעק עליו, הוא ילך הביתה למקרר. הג'אנק המתוק הופך לפיצוי על עוולות הקיום.  המסר הוא "אל תתמודד נשמה שלי, תאביס עוד ממרח שוקולד".

כשאבא של רוני אוסף אותו מהגן ונותן לו תפוצ'יפס ובמבה כחטיף של אחר הצהריים – הוא עושה לו עוול.
כי חטיף זה לא אוכל. זו אשפה טהורה. זה שומן רווי, תעשייתי ומזיק שירפד לילד את העורקים הקטנים שלו, שיטביע לו את הכבד שלו בשומן. יש אנשים שמטביעים את הכבד שלהם באלכוהול – ההורים של רוני מטביעים לו את הכבד בשומן. המסר הוא "מה זה משנה מה הוא מכניס לפה, העיקר שהוא מכניס."
כבר עדיף לתת לו לאכול חול מהגינה. שם אולי יש איזה חרק עם ערך תזונתי מסויים.

כשההורים של רוני נכנעים לדרישתו הצעקנית במכולת, ונותנים לו חפיסה שלמה של שוקולד – הם עושים לו עוול.
אז מה אם הילד דורש? למה לתת חבילה שלמה? מאה גרם שוקולד פרה (שזה שוקולד מהסוג היותר נחות) – מכילים כמות קלוריות ושומן שוויי ערך לשתי ארוחות שלמות. רק שבשוקולד אין את הויטמינים שאפשר היה לתת לו בארוחה נורמלית.
המסר הוא "אם תצעק חזק אני אסתום לך את הפה בשוקולד. אם תצעק יותר חזק אני אסתום לך אותו בשני שוקולדים".

ושלא תבינו אותי לא נכון – אני בעד מתוק. אני אוהבת מתוק! אין כמוני מעריצה גדולה של שוקולד!
אינני מונעת מהבן שלי או מעצמי לאכול מתוק. אבל אפשר לתת הכל במידה.  לא חייבים לתת ארטיק שוקולד מגנום. אפשר להסתפק בקרטיב קרח. לא חייבים לאכול את מלוא חפיסת השוקולד כשאפשר שורה. לא חייבים להאביס את הקטן בבמבה כשאפשר לתת רצועות תפוח, בננה או אבטיח!
(ותפסיקו להקשיב לפרסומות – במבה היא זבל וקינדר זה זבל ויוגורטים ממותקים זה זבל!)

רוני, מתודלק על סוכר. במקום שבו ילדים אחרים אוכלים כריך עם גבינה או שזיף ואבטיח -  רוני אוכל צ'יטוס ובמבה אדומה. לפעמים, הילד בכזה "היי" מטורף של סוכר ושומן שהוא לא יודע איך לתעל את האנרגיה הזו. הוא היה רץ אם הוא היה יכול, אבל אחרי כמה צעדים, כמו האוטו שלי, הוא נשנק ונעצר בקול נחרה. לאוטו שלי יש את חיים המוסכניק שיעזור לו – מי יעזור לרוני?

אנחנו מביעים את סלידתנו מהורים שמפעילים אלימות על ילדיהם. אבל למה אנחנו לא אומרים כלום לאלה שמרעילים את הגוף הקטן של הילד שלהם בשומן מזיק, בסוכרים תעשייתים ובצבעי מאכל? אנחנו כועסים על הורים מזניחים רגשית אבל לא אומרים כלום להורים שהופכים את המתוק לפיצוי הרגשי.

מי שהפך את רוני לשמן – הם ההורים שלו. מי שהורס את מערכת חילוף החומרים הטבעית, את התפיסה הרגשית של העולם והאוכל – הם ההורים שלו. ולא אף אחד אחר.

הכנסת יכולה עד מחר לחוקק חוקים נגד פרסומות ג'אנק פוד והתזונאים יכולים לצעוק כמה שהם רוצים. אבל בסופו של יום אחד מכל ארבע ילדים בישראל סובל ממשקל עודף. אחד מארבע. זה המון.
במו ידינו אנחנו מגדלים דור שיהיה הרבה יותר חולה מאיתנו, יסבול מסכרת בגיל צעיר משלנו, יחלה במחלות לב הרבה לפנינו, והכולסטרול שלו יאמיר לגבהים שאנחנו אפילו לא חשבנו עליהם. בסופו של דבר, הדור הצעיר - ימות בגיל יותר צעיר מזה שאנחנו נמות בו.  
הטכנולוגיה והרפואה יודעות היום להאריך חיים אנושיים, למתוח אותם עד לקצה היכולת.
אבל איזה מין חיים יהיו לאחד מכל ארבע ילדים כמו רוני, אם הם אפילו לא יצליחו לעלות כמה מדרגות בשביל לפתוח את הדלת ולצאת החוצה?

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

85 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל oobi אלא אם צויין אחרת