00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

מציאות מתולתלת

אין כמו בארץ!

או - הדשא של השכן תמיד ייחשב ל"ירוק יותר"?

 

כשנוסעים לחו"ל ומגיעים לטריטוריה אחרת, יש איזושהיא תחושה (מוטעית בד"כ) באוויר ששם טוב יותר. אצלנו רועש וגועש בתקשורת, בפוליטיקה, במצב הכלכלי, חברתי ובכל מצב נוסף אפשרי.

ברגע שיורדים מאותו מטוס שעלינו עליו פה בארץ, במקום אחר בעולם, נוטלים חזרה לידינו את המזוודות ויוצאים מפתח אולם הנוסעים, נושמים אוויר אחר של נופים ירוקים בארץ אחרת (שלא נדבר על יבשת אחרת), ואז הכל משתנה...

 

אז אני נחתתי בפראג...

האווירה באירופה שונה לגמרי מפה, בארץ. אחרי משטחי הירוק הרחבים שרואים מחלון המטוס בזמן הנחיתה, זה מתחיל במבט רציני מידי בעיניהם של הבודקים הבטחוניים כאשר רואים את הסמל הישראלי על הדרכון (די ברור בתקופה "זוהרת" כזו, לא?), וממשיך בחום המוזר והמחנק בשדה התעופה. הידיים נשלחות אל עבר לבדוק את הריצ'רצ'ים ואת פתחי התיק באופן אוטומטי כמעט, כאשר עומדים בתור המוני בכניסה לטרמינל עם אינסוף אזהרות לכייסים ויש תחושה שככל שנדבר פחות בעברית כך יטיב עימנו.. לפחות לשם רושם ראשוני.

לנסוע בקבוצה זה שונה מנסיעה של יחידים. יש אירגון ושמירה בדרך ולו"ז מאורגן ע"י רשימות מדוייקות של פעילות וזמנים, כולם מסתובבים ביחד, או לפחות מחולקים בקבוצות (לכו תנסו אתם להשתלט על קבוצה של 260 אנשים ביחד) אז התחושה פחות "מאיימת" אבל גם עושים הרבה יותר רעש ותופסים הרבה יותר מבטים של שאר האנשים העוברים ברחוב.

אחרי כמה זמן מתרגלים. מפנימים את כלל הנסיבות שבגללן הישראלי (מישהו הזכיר את  "הישראלי היפה?") לא תמיד מתקבל בחיוך בכל מקום, מבינים שיש כאלה, והרבה, שתמיד תהיה להם עליך דיעה קדומה ויתנהגו כאילו עושים לך טובה כשמתיחסים אליך בכלל (ואני חלילה לא מכלילה). אחרי כל אילו, אפשר להשתחרר קצת, לחייך ולהשתדל כמה שאפשר אבל לא יותר מידי ולהתחיל להסתכל על הארץ הזו שנחתת בה, כאחד המקומות המרהיבים ביופיים ביבשת (ויש הטוענים שבכלל).

ביום הראשון, קצת אחרי הנחיתה, הייתי מסנוורת. כל בית וגג ופסל תפסו את המבט שלי ולרגעים הרגשתי כמו על במת תיאטרון אינסופית. העיר העתיקה טומנת בין מבניה קסם מיוחד שקשה להתוות במילים, וכמות התמונות שהמצלמה שלי נצרה בתוכה רק מוכיחה זאת. השתדלתי להוקיר כל רגע וכל מבט שפגשתי בדרך, כי יש שם קסם מיוחד.. כזה שלא ראיתי באף מקום אחר.

הנופים מדהימים והאנשים יפים. שיחקנו ורצנו ברחבי העיר, חיפשנו את "אוצרותיה" הרוחניים ולמדנו אודותיה בהרחבה בזמן קצר. אכלנו אוכל טוב, ביקרנו באתרים נפלאים והוקסמנו ברגעים הכמוסים.

 

לא הייתי בחו"ל המון זמן, וכשאני אומרת המון אני מתכוון לה-מ-ו-ן.
יש משהו בנסיעה הזו שפתח לי את הראש, שחרר לי את הלבד. ואולי גרם לי להעריך אותו אחרת מפעם. אחרת מהארץ. את כל הרגעים שלי, גם החופשיים שניתנו לנו לטייל עצמאית, ניצלתי כדי לטייל ולראות, להכיר, לנסות ולטעות. אכלתי אוכל במסעדות מקומיות (יאמי!), נסעתי במטרו וטיילתי ברחובות העיר העתיקה בכל הקצוות.

 

אז למה התחלתי את הרשומה בנימה (קצת) צינית?
יש תחושה שבחו"ל הכל "נחשב" יותר מפה. לצד הפלא שהעיר מציעה לתיירים והנוף החד פעמי, הפסלים, הצבעים והצורות והאנשים, היא גם מכילה דברים נוספים שאני חושבת שאפשר למצוא בכל מקום וזמן והרבה יותר קרוב.. אפילו בארץ.

לא יכלתי להתעלם מהעובדה, שברגעים הראשונים (וגם האחרונים) של הזמן החופשי, המון בחרו לברוח הישר לכיוון הקניון (שמזכיר לי קצת את קניון עזריאלי בסדר גודל אחר), לחפש מותגים וקניות. עוד בגדים ועוד שטויות, ואני לא מדברת על מזכרות ומתנות.

אז נכון, יש איזשהוא הבדל קטן במחיר אבל אני לא חושבת שמדובר על כ-ז-ה הבדל היסטרי במחיר ובהיצע שמצריך לבזבז את כל הזמן ברכישה ואיסוף עוד ועוד שקיות. בכ"ז, נסענו לשלושה ימים כל-כך גדושים ויש כל-כך הרבה לראות. ומה קונים שם שאי אפשר למצוא פה?

אז בזמן שרוב החברות בארץ (והכל יחסי), מיהרו להתעסק בקניות וטיולים בין חנויות מותגים, אני מצאתי לי בין כל הקבוצה הגדולה הזו את תמצית של חברות חדשות, שהיו באותו ראש כשלי, ויחד בילינו זמן מופלא ואיכותי.

 

עוד דבר ולמען הגילוי הנאות, אחרי שסיימתי לראות את כל מה שרציתי, אחרי שטיילתי ואחרי שראיתי את כל מה שיכלתי להכיל במלאי השעות המוגבל שניתן לי, נתתי קפיצה קטנה ביחד עם חברותי לחנות וההיסטריה H&M. וכן, התחדשתי גם בשתי שמלות (ולכל מי שקרא את השורה האחרונה ופער את הפה בשוק, כדאי לסגור אותו כדי שלא יכנס איזה זבוב.. וכן, טולה התחילה ללכת עם שמלות, אבל זה כבר נושא לפעם אחרת...)

הסופשבוע בפראג היה קסום ומעורר תיאבון לעוד. מלבד בילוי בחברת אנשים טובים ואירגון נפלא, צפייה במשחקי המונדיאל על מסך ענק בכיכר העיר העתיקה ומסיבה חד פעמית עם הופעה פרטית של עברי לידר האחד והיחיד (נו סגרו כבר את הפה, הזבובים...), למדתי והכרתי בעצמי עוד כמה צדדים, התחברתי והתערבבתי מחדש. אולי אפילו התבגרתי קצת, בכ"ז.. לבד בארץ זרה, הפעם בלי ללכת יד ביד עם אמא ().

בסופו של דבר, חו"ל זה שונה וחד פעמי וכיף לחוות ולראות... חו"ל.. כמו שצריך להיות.

עם ולמרות הכל, כשנחתתי בחזרה בארץ וצעדתי בשרוול המטוס חזרה אל הקרקע, ולמרות שהייתי מוכנה באותו רגע ממש לעשות "אחוֹרה פְנֵה" ולהתחיל מחדש את כל הטיול כולו, נשמתי את האוויר המוכר של הדרך הביתה וחייכתי לעצמי.. אין כמו בארץ... ובשבילי היא תמיד תהיה ירוקה, לא פחות מאצל כל השכנים.. [רק שיגמר משבר המים בעוד שלוש שנים ואז באמת נוכל להשלים פערים ].

 

(התמונה למעלה מהרשת.. ולשואלים.. מיטב התמונות מהטיול - בקרוב...)

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

20 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל טולה הורוביץ אלא אם צויין אחרת