00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

חיי

המסע להודו- חלק כו` / הכפר דרמקוט

 

 

אני יודעת שהמקומות לא אומרים דבר כמעט לכל מי שקורא. עבורי הכתיבה היא מין שיחזור החוויה והרצון לשתף אתכם במקום הנהדר הזה. לכן אני כותבת בפרוטרוט, מתארת, מנסה להביא ניחוחות, צבעים ואוירה, כי זה באמת שונה, שונה מכל מה שהכרתי עד היום.

אז כאמור דרמסלה, או מדויק יותר מקלוד גאנג', הוא מקום משכנו של הדלאי לאמה בצפון הודו. אבל מעבר לכך זהו מקום קסום. שילוב של הרים מושלגים, חורשות עבותות, מפלים וקופים, כמו גם הרבה רוגע, שלווה ואווירה. 

 

 

 

 

 

 

 

 

אחרי מספר ימים מהנים בעיירה, ומאחר ורצינו לטייל באזור, החלטנו לעבור להתגורר באחד החלקים האחרים. בחרנו בכפרון קטנטן שנקרא דרמקוט או ישראל השנייה.

אם בעיירה היו מספר שלטים בעברית וחלק מהאנשים הבינו עברית, דרמקוט מתנהלת בעברית. אין בדרמקוט מלונות ולכן התגוררנו בשני חדרים צנועים בפנסיון מקומי אופייני. בעל המקום נקרא ג'ימי אבל לרגע התבלבלתי וחשבתי שהוא ישראלי. הוא דובר עברית צחה, בלי מבטא כלל, עם סלנג ישראלי.

מדובר בכפרון בין ההרים שהיה שכוח אל עד שהגיעו ישראלים. תרמילאים נשארים שם מספר חודשים. במקום יש בית חב"ד, ויש את "הישראלית" מסעדה של זוג ישראליים עם אוכל ישראלי - ציפס וחומוס שניצל וטחינה עם פיתות, פירה ושש בש. הכל כמו בבית. יש במקום גם ספריית החלפה. תמורת מספר רופי אפשר להחליף שם ספר ולהמשיך לנסוע איתו. יש נוף נהדר ואזורי טיול בטבע.

 

 

 

 

ויש סמים, והרבה.

בחדרים הסמוכים התגוררו צעירים ישראלים שעישנו סמים בוקר, צהרים וערב. לפעמים נשארו לישון מסוממים במרפסת המקיפה את הבניין. זה קטע שלא הצלחתי להתרגל אליו.

לא יכולתי לראות בחורים טובים, בוגרי יחידות צבאיות עם תוכניות לעתיד שניזרקים בצורה כמעט בהמית. ימים שלמים, ויש כאלה שהשויצו בחודשים, הם פשוט יושבים ומעשנים. לא מטיילים, לא יורדים לעיירה לא יוצאים מהכפרון הקטן רק הם והסמים. אותי זה מחליא ולא יעזרו ההסברים שהם ניסו להסביר, כמו בכל המקומות האחרים, שזו התפרקות, הזדמנות לעשות משהו שלא עושים בארץ בלי לתת למישהו חשבון.

אני עושה הבחנה בין לעשן מדי פעם סיגריה ממולאת, לבין להיות מסוממים ימים שלמים כחלק מ"שיחרור" מדומה.

מעולם לא עישנתי סמים, אפילו לא כדי לנסות. אני לא צדקנית אבל זו האמת. זה לא מושך אותי ולא מעניין אותי. הסמים בהודו פשוט זמינים לכל אדם, ולהשתחרר יש לי דרכים אחרות. וזה לא הדין וחשבון שאני צריכה לתת למישהו, זה הדין וחשבון שאני נותנת לעצמי.

אני יודעת שחלק ניכר מהם משאירים את הסמים בחו"ל, חוזרים לארץ וממשיכים בחיים נורמטיביים, אבל קשה לי להבין אותם כשהזיכרון המרכזי מהטיול בהודו הוא - כמות הסמים שעישנו בטיול. 

נתקלנו בתרמילאים אחרים, שתכננו את המסלול ויצאו כל יום לסיורים בסביבה, אבל הם היו במיעוט.

חלק מהתרמילאים לא שמעו אפילו על המקומות שבהם ביקרנו. הם הגיעו לעשן סמים וזה מה שהם עושים. עוברים ממושבת ישראלים אחת לשנייה ונשארים מסוממים חודשים שלמים. כמעט בכל תחנה בדרך, שהיוותה מרכז ישראלי, רוב גדול של תרמילאים היו מסוממים כמעט תמידית.  זה לא סמים קשים, אבל רבים מהם הסתובבו בעיניים בורקות ובכלי מיוחד לעישון, חבורות חבורות ישבו ועישנו.

 

 

בית חב"ד. כפי שראינו בהרבה מקומות בהודו, הם ממש מרושתים מקומות שבהם יש ריכוזי ישראלים. לא מורגש שום נסיון להחזיר בתשובה אבל הם מספקים פינה ישראלית ויהודית שהיא מאוד חשובה לישראלים בחו"ל וגם חילוניים גמורים מגיעים לערב שבת לבית חב"ד באשר הוא. תפילה, קבלת שבת ודרשות. באחת מהן שמענו על ההבדל בין הודי ליהודי - ה- י' הקטנה שעושה את כל ההבדל.

טיילנו ביער הסמוך וכמובן שנתקלנו בקופים הבלתי נלאים. ראינו צריפים ובתים המורכבים מפחונים וקרשים, וכמובן כפר הילדים הטיבטיים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כפר הילדים הטיבטי TCV, מעין בית ספר-פנימייה לילדי הפליטים מטיבט. הם מקבלים במקום השכלה עד גיל 21 שאז הם יכולים לעמוד בזכות עצמם.  המקום מתוחזק ע"י תרומות והם שמחים לכל מתנדב שיבוא למספר שבועות. הם כל כך מקסימים שממש מתחשק להישאר שם ולעזור

 

 

 

 

 

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

8 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל פל אלא אם צויין אחרת