00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

חיי

במזל סרטן - חלק יט`

 

הגיע תורן של הבנות. התלבטנו מהי הדרך "לבשר" להן.

בסופו של דבר אין דרך מיוחדת. צריך לאמר את הדברים בצורה ברורה ופשוטה .

חיכינו לסוף השבוע כדי שרעות תחזור מהצבא, התיישבנו כולנו בפינת הישיבה ואמרתי שיש לנו משהו לאמר. הן כנראה הרגישו משהו כי באופן מפתיע, הן חרגו ממנהגן לצחוק, לדגדג אחת את השנייה ולהתלוצץ.

"אתן ודאי שמתן לב שאני עסוקה בזמן האחרון בבדיקות שונות" פתחתי ואמרתי, " ובכן , בבדיקה אקראית של ממוגרפיה מסתבר שיש לי סרטן השד".

"אוי לא" אמרה הקטנה ופרצה בבכי. שתי האחרות ישבו מחובקות ומאובנות ורק ברק בעיניים ביטא את הרגשתן.

ליטפתי את הקטנה והסברתי את מה שידעתי על המחלה. הדגשתי שבסה"כ מדובר בסרטן שיודעים לטפל בו ושאני מאמינה שאחלים לחלוטין. והבטחתי שככל שאוכל החיים ימשיכו בשגרתם.

הבנות התנפלו עלי בחיבוקים ונשיקות ונישארנו זמן רב דבוקה אחת גדלה כששמוליק מצליח בקושי להקיף אותנו בזרועותיו.

בקשתי מהבנות לא לא לשקוע בחששות ולהשתדל לחשוב על הנושא כמה שפחות ולהמשיך בחייהן כרגיל ככל האפשר " אני עדיין פה" אמרתי "ועדיין צריך להכין שיעורים ולהתכונן למבחנים" .  הן פרצו בצחוק כשנועם אומרת "לא חשבתי אחרת ".

הבטחתי להן שאדבר עם המורות והמנהלות והשארתי לשיקול דעתן מה להגיד ולמי מחברותיהן.

שאלתי את רעות לגבי הצבא. היא התלבטה. היא הייתה בקורס ולא רצתה "הנחות" למרות שמגיעות לה שלל הטבות כגון חופשה מיוחדת ויציאות לעיתים תכופות יותר הביתה. היא לא רצתה שיתייחסו אליה כאל מסכנה או שירחמו עליה. השארתי את הטיפול בנושא לשיקול דעתה. מאוחר יותר הבנתי שהיא סיפרה למפקדת שלה, אבל ביקשה לא לערב משקית ת"ש ולא לתת לה הקלות. כיבדתי את רצונה. ואכן במשך כל תקופת הטיפולים היא לא בקשה חופשות ו/או יציאות מיוחדות ואפילו נבחרה לחיילת מצטיינת. מאוד הערכתי אותה על כך.

שתי האחרות הסתגלו מהר. מה שתרם לכך הייתה העובדה שבאמת תפקדתי כרגיל גם מאוחר יותר. גם כשנאלצתי לשכב במיטה, הדבר נימשך תקופה קצרה וחזרתי לעצמי. בתקופות הקשות הן עמדו לצידי, הקפידו שהבית יהיה מסודר, דאגו שאנוח, אשתה, אוכל ועוד מיני כרכורים. אולם זה הגיע בשלב מאחר יותר.

לא שיתפתי אותן בחששות שמדי פעם התגנבו ללב, ומאחר שבסה"כ החיים התנהלו בשגרתם המבורכת, מחלת הסרטן הייתה אינפורמציה ערטילאית שהייתה מאוד לא מורגשת ואי שם ברקע הרחוק מאוד של החיים. 

הודעתי לאחי ואחותי, לחברות קרובות, ולמשפחתו של בעלי. רובם קיבלו את ההודעה בפרופורציה הנכונה. חשש, שאלות, פחדים וקשר כמעט יומיומי. ניסבל.

נותרו הורי.

כבר סיפרתי את החרדות והחששות של אימי בקשר אלינו. החשש לא השתנה רק מפני שגדלנו, הוא נותר תמיד בכל מפגש ובכל שיחת טלפון השאלה השנייה שלה ( הראשונה הייתה אם אכלתי...) הייתה האם אני בריאה. אם כחכחתי בגרוני בזמן השיחה נאלצתי לעבור חקירות אינקביזיציה כדי לגלות אם אני מסתירה ממנה שאני חולה.

היה לי ברור שלא אומר דבר לאימי ואדחה את ההודעה עד שלא תהיה ברירה בעיקר כשהשיער יתחיל לנשור, וגם אז עדיין אפשר לאמץ את פתרון הפאה.

לא הרגשתי שאני מרמה. הרגשתי שמחד, כפי שסיפרתי, עבורה זה יהיה כמעט כמו סוף עולם ובהחלט קיימת אפשרות שהיא לא תוכל להתמודד עם הידיעה, ומאידך, באופן מאוד אגואיסטי, לא היה לי כוח להתמודד עם הפחדים וההיסטריה שלה. בשל השיקולים האלה נאלצתי להשאיר גם את אבי מחוץ לתמונה.

 

זהו, עברנו גם את זה. הייתה לי תחושה של ניקיון, של עוד שלב שניסלל ונוקה ממהמורות.  

  

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

8 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל פל אלא אם צויין אחרת