00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

פרבולה מחייכת

האישה שפעמיים נתנה לי את חיי


טוב, לכולם יש אמא שילדה אותם והעניקה להם במתנה את החיים על פני האדמה.
אבל אמא שלי מיוחדת יותר מכולן. לא רק כי היא האמא שלי.
פשוט כי היא העניקה לי את חיי- פעמיים.
כשהייתי בת 10 חליתי מאוד.
כאבה לי מאוד הבטן, היה לי חום, רעדתי כל הזמן ובקושי הצלחתי לפקוח עיניים כשדיברו איתי.
בהתחלה כולם חשבו שזה וירוס, אבל זה לא עבר.
לא אכלתי, לא שתיתי, לא קמתי ולא ישבתי. רק שכבתי במיטה וקמלתי לי.
באיזשהו שלב אמא שלי נכנסה להיסטריה והלכה לכמה רופאים שהסתכלו עלי.
כולם הגיבו אותו דבר- "גברת, הילדה לא מרגישה טוב. תרגעי."

אחרי עוד יומיים כאלה אמא שלי החליטה שזהו זה.
היא לקחה אותי בשלוש לפנות בוקר לבי"ח, ו"הסבירה" לרופא במיון שמשהו ממש לא בסדר איתי.
הרופא אמר שהתסמינים שלי מראים שאולי נדלק לי האפנדציט, ושאם זה המצב מדובר בניתוח פשוט יחסית.
הוא ביקש ממני לעשות דברים פשוטים כמו לכופף את הרגל, לרוץ ולקפוץ כדי שיוכל לבחון את מצבי.
אני, שפחדתי רק מהמילה "ניתוח", מיד כופפתי את הרגל, רצתי וקפצתי, למרות שרציתי למות מרוב כאב.
הרופא המיואש אמר לאמא שלי שאין מצב שהייתי יכולה לעשות את הדברים האלה אם האפנדציט היה מודלק, ושכנראה זה באמת רק וירוס. 
אמא שלי התעקשה, וכדי לרצות אותה הוא שלח אותי לאולטרסאונד.

בצילום גילו שהייתה גם הייתה דלקת, ושהאפנדציט התפוצץ.
מאותו הרגע היה מירוץ נגד הזמן לנקות את הזיהום. 
הוזמן חדר ניתוח בהול, המנתחים הוקפצו, ובאופן כללי אני ראיתי אנשים רק רצים. לא הולכים.
בכיתי שאני לא רוצה ניתוח, והסבירו לי שאני מוכרחה לעבור את הניתוח כי אם לא- אני אמות.
לא הרבה זמן אחר כך הייתי כבר בהמתנה לניתוח.
התכוננו להרדים אותי, אבל אני לא הסכמתי לכלום אם לא ייתנו לאמא שלי להיכנס. פתאום הבנתי שקיימת אפשרות ממשית שאני לא אצא מהניתוח הזה.
כל מה שיכולתי לחשוב זה איך היא התווכחה עם כולם.
עמדה לבדה מול כולנו- הרופאים, אבא שלי ואפילו אני, שחשבנו שהיא מטורפת, ונלחמה כדי להציל את חיי. 

בהתחלה התווכחו, בסוף נכנעו והכניסו אותה "אבל רק לקצת". הרופאים התחילו בהרדמה. אמא שלי אחזה לי את היד.
כולם הסתכלו עלי, ואני הבטתי בה, באמא שלי, וכל מה שיכולתי לומר היה "אני לא יודעת במה זכיתי שיש לי אמא כזו".

זה גם הדבר האחרון שאני זוכרת לפני ההתאוששות שאחרי הניתוח.
היום, 14 שנים לאחר מכן, אמא שלי עדיין נזכרת ברגע הזה ומתחילה לבכות.
ואני? אני רק נדהמת כל פעם מחדש כמה קשר אמהי הוא חזק. חזק יותר מכל דבר אחר.
היא ידעה שאני בסכנה. 
היא הרגישה.
והיא גם הצילה אותי.

תודה, אמא,
אני עדיין לא יודעת במה זכיתי שיש לי אותך,
הכי אוהבת אותך בעולם!


הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

6 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל just GL אלא אם צויין אחרת