00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

מציאות מתולתלת

הדים של קיץ

27/06/2010

מליוני אנשים לבד..

החורף והקור והחושך (של העונה שעברה כמובן), גורמים לרוב להתגעגע ולחזור לביחד. הרצון להתכרבל בין השמיכות החמות, לשלב את הרגליים באילו של ההוא שישן איתך באופן קבוע ומצטופף באותה מיטה, ואז להתעורר לכוס תה או שוקו חם המוגשים בחסות פינוק הבוקר הם רק הראשונים שעולים לי מבין כל שאר הרגעים הקטנים והבלתי רגילים של אותה עונה כשנמצאים על קו הסטטוס "ביחד".
אותם רגעים ותחושות מוחמצות לכל אילו שלבד, שמרגישים את חסרונם עם כל סערה מתחוללת או שקיעה מוקדמת.

ואז הקיץ מגיע.

הקיץ התחיל באופן רישמי. יש נשים (ואנשים בכלל, אבל אם המשך הרשומה תהיה כתובה בלשון נקבה, זה יהיה כמובן מטעמי נוחות של הכותבת, תודה), שדווקא בתקופה הזו של תחילת הקיץ היו מעדיפות להעצים את הלבד שלהם ולהסתיר אותו בכינוי ה"חופש". הרי קיץ זה שמש וים ובגדים חשופים יותר. הזיעה, שמזכירה לנו את החום מבחוץ [ובעיקר מבפנים], גורמת לנו להיות חסרי שקט וחסרי סבלנות, מהירים וקצרים בכל מקום, בלי התמהמהות מיותרת ושאר השתהות. אותה עונה של שייק פירות קר וטרי, משקה ברד קפוא שיצנן את החום או סתם בירה ספונטנית על החוף בכל שעות היממה. הזמנויות לא צפויות וספונטניוּת מפתיעה מצד שני בני המינים. אילו ימים שהזמן מרגיש כמו נצח בלתי מנוצח וחסר יאוש שמואר בקרני שמש מרתיחות.

 

ויש אחרות (ואחרים), שכשמגיע הקיץ והחופש קורא להן, שוב נתקלות בתחושת הלבד הבלתי רצויה הזו.
בזמן שה"מחוּזרים" נהנים בכל הלילות וכל הימים, מתהוללים  ומשתוללים בין לבין בכפר (וגם בעיר), נשארים כל אלו שעוד בימי החורף שעבר מחכים וכמהים לאותה תחושת ביחד שתבוא ותפתיע אותם, ואת אותה תחושת "חופש", מנציח הלבד הנצחי שהופך יותר ויותר בלתי רצוי.

 

ואם כבר לבד אז שיהיה בתנועה...

לרווקות (כמוני למשל?), יש יותר זמן ומגוון די מצומצם של "אפשרויות" כיצד להעביר ואיך לשנות את הלבד הבלתי חברותי הזה בימים שכל השאר מתענגים על השחרור (אגב, על שאלות כמו "איך יכול להיות שאף אחד לא מתעניין בך/ רוצה אותך/ מציע לך", עשו טובה, השאירו לעצמכם ודלגו), ובדרך כלל האכזבות ממהרות להגיע יותר מהצלחות.

 

חברה טובה שלי למשל, החליטה בשבילי ופתחה לי כרטיס באתר היכרויות ב-NET. כמי שלא יצאה ולא ידעה מעולם איך נוהגים בעולם ה"אטרף דייטינג" הזה, מצאתי את עצמי יושבת פעם ועוד פעם ולפעמים יותר מפעמיים בשבוע אחד בפגישות מביכות, קצת מצחיקות וברובן מועדות לכישלון כבר מהרגע הראשון. הכל בנסיון קלוש למצוא לעצמי את ההוא שירגש אותי ויגרום לי להרגיש משהו שאולי יהיה שונה.
ואז, אחרי כמה שיחות חולין במסנג'ר ואם צלחו אז עברו לטלפון. אחרי שחלקם החצוף יותר החליט לנסות ולפלוש לפרטים המופיעים ברשת החברתית המפורסמת ההיא, כדי לדלג ולהאיץ תהליכים בדרך לכישלון חרוּץ, היו גם כאלה שהפתיעו והרשימו והגיעו להזמין אותי לקפה, בירה או אפילו סתם גלידה בגלידריה של השכונה הסמוכה. אחרי אותה פגישה ראשונה שחזרה על עצמה שוב ושוב, הגעתי לאותה מסקנה- דייטים מהסוג הזה הם לא בדיוק בשבילי.
(אבל הי, טול- "Never say never, טוב?")

הדרך השניה לרווקה "מוצלחת" ומנוסה שכמוני, היא לצאת לפאב השכונתי או מסיבה באיזה בר בעיר קרובה עם חברה טובה. הכל כדי לשנות קצת את האווירה. או אולי אפילו לבד עם עצמי, להכנס למיטב אריגיי שנמצאו בארון, לחשוף רק מה שצריך ולהראות את המיטב שלי בדרך לעשות עיניים לברמן או ליושבים מסביב ולנסות את מזלי.
בדרך כלל, אחרי בירה אחת או שתיים, כשהנפש "משתחררת" (או משתכרת, תלוי את מי שואלים), ההצעות שיגיעו יהיו מכוונות היטב ומתוזמנות לרגעים של כמעט חוסר שליטה. הרי "מבחינתו" לא יוצאים למקום כ"כ רועש והמוני כדי למצוא את האיש לשיחת נפש, והיכרות חטופה כמו זו בשעת לילה מאוחרת, אולי תתחיל אך אם לא תשימי לב היא תוביל לכיוון אחד מסויים (והאחריות שלך עצמך לעצור אותה לפני שתגיע לשם!).

 

שנתחמם, שלא נקפא, שלא נשתגע..

בשבוע שעבר, שאלו אותי מתי היתה מערכת יחסים הרצינית האחרונה שלי. כזו עם זוגיות של ממש, עם כל הרשמיות וההתחייבות שבה (והכל באופן יחסי כן? אני בכ"ז עוד לא בת 24).

האמת שזה הצחיק וגם העציב ובעיקר הביך אותי לומר שהפעם האחרונה שאהבתי מישהו, זו היתה אהבה אי סימטרית באופן די משפיל, ושלא נדבר על זה שהבחור האחרון שהבאתי הביתה לאמא ואבא כדי שיכירו היתה כשעוד הייתי חיילת בסדיר. חוץ מזה, לפני כמעט שנתיים היתה לי עוד אהבה אחת בלתי אפשרית כמעט, שהיתה ונגמרה, אך לעד קיימת ושמורה לי פינה חמה וענקית בלב עבורה.

אז כן, זה חסר לי.
תחושת הביחד הזו שנעדרת ממני כבר הרבה זמן, משאירה איזו דלת אחת קטנה תמיד פתוחה, ובלילות קרירים כשהרוח פורצת מתוכה, היא מזכירה שהיא איננה ועודנה חסרה.

 

יחי האופטימיות! (החלטתי לאמץ את האופטימיות לסיכומו של..)

אני לא מנסה בכוח.
אני באמת מאמינה שהדברים קורים כשהזמן נכון. העולם כמנהגו נוהג ולכל דבר יש סיבה משלו, גם אם היא לא ברורה בוודאות.
כנראה שאת "אהבת חיי", לאו דווקא אמצע באתר ההוא שההיא רשמה אותי בו או בדייט הקרוב אבל היה שווה לנסות. אולי את ההיכרות האמיתית אמחיש ואבטא בחיים ולא מבעד מסך המחשב (והכי קל להתחבא).

בינתיים, אמשיך ואצא ואבלה בכל מקום ועם מי שאפשר. אמשיך לשבת בפאב השכונתי שלי ואצפה עם כל החברים והזרים מסביבי במשחקי גביע העולם בכדורגל (כן כן, אני צופה הדוקה, אפילו עכשיו), אחפש מקומות חדשים וצוננים לקרר בהם את עוצמת הקיץ הגבוהה, ואאמין שבסוף הכל יקרה בזמנו הנכון וכפי שצריך.

*

בעוד שלושה חודשים בדיוק, יחד עם הסתיו שיגיע ויחליף את החום הגדול בגוונים חדשים ובמינונים צוננים של אפור, אני אכנס לסטטוס חדש שילווה אותי לפחות בארבע שנים הבאות. להפוך לסטודנטית במשרה מלאה, אומר להכיר אנשים חדשים ולהתערבב בחֶברה עם בעלי תחומי עניין דומים לשלי. אנשים שההיכרות איתם תחדש ותגוון לי וכן, גם תעצים אותי מבחינה חברתית ואישית. (התחדשות - כבר אמרנו, לא?)

ואם אשמור על ראש פתוח ואופטימיות רצויה ואתן לספונטניות להוביל אותי ולנפש להישאר חופשיה ונאמנה לעצמה, ואם עד אז הדברים ישארו כמותם, אז בתקופה ההיא שתבוא - אמצע את עצמי מבלה, אכיר ואתערבב עם אנשים חדשים וקצת אחרים.. ואולי אז על הדרך אולי גם אכיר איזה גברבר חדש בדרך לביחד חדש.. אחד שיהיה שווה להביא הביתה לישון...

 

(ואתה, כן אתה שמסיים לקרוא אותי בדיוק עכשיו ומחייך כי חזרתי לתלם האופטימיות שלי, נכון שאתה גאה בי?)

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

15 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל טולה הורוביץ אלא אם צויין אחרת