00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

מציאות מתולתלת

טוּרים גבוהים

להיות רגישה כמו שאני, הוא יתרון גדול וגם חיסרון גדול בו בזמן.

אחד הדברים שלמדתי על עצמי עם הזמן ולאחרונה בפרט, הוא שאני לוקחת דברים באופן אישי, לפעמים מידי, וחזק, עד שלפעמים, זה נהיה כואב.

ציפי אמרה שיש לי "נפש של אמן", הכל אצלי מורגש בטורים גבוהים ועוצמות עצומות כל הזמן. אני רגישה כלפי כל אחד מהאנשים והדברים היקרים לי בעולם וגם כלפי אלה שלא, לוקחת כל מילה ומשמעות צמוד וקרוב ללב שלי וחווה את זה אחרת מהיתר. לטוב ולרע כמובן.

לצערי אני לא בטוחה שזה טוב לי, לא תמיד בכל אופן.

החודשיים האחרונים היו רצף בלתי הגיוני של עלילות מהספרים שקרמו עור וגידים, לבשו את פניהם של כמה מהאנשים שחשבתי לאמיתיים והפכו את המציאות לאפורה וקודרת תחת קרני השמש היוקדות שהאירו את השאר. הם הזכירו לי כמה רֹע קיים, כמה חוסר רגישות, וגם כמה אני לבד.
לרגעים ראשונים, קיבלתי את זה בחוסן שהפתיע אותי ובלא עיכובים מיותרים. מי שלא שווה את זה לא יהיה ובוודאי שלא אקח אותו איתי במסע האינסופי והחשוב ביותר עבורי של החיים.

לפני שבוע בדיוק, אחרי מקרה שלישי באותם שבועות וחודשים, האכזבה הגדולה הגיעה וקיבלה את פניי והרגשתי שמלאי החברים שלי אוזל ונוזל לי מבין האצבעות. כמעט ונכנסתי לחרדה. פחד עגום מהבדידות העצובה ביותר. ואז גם נוסף הפחד מעצמי.

ושיהיה ברור, בדרך כלל אני לא אדם שמפחד לבלות עם עצמו וגם לא אחת שמשתעממת בקלות. אני מוצאת תעסוקה בכל מקום וכל זמן פנוי ש(אין)יש לי אני מוצאת איך למלא ברצף של פעילויות.

ופתאום השבוע כשנורא רציתי לצאת לשבת על בירה בפאב השכונתי, לצפות במשחקי גביע העולם בכדורגל (מי אמר שבנות לא רואות את המונדיאל?), לשבת בחוף הים או סתם לצאת לטיול רגלי כדי לנקות את הראש ואפילו סתם לפרוק רק כמה מהתחושות וההתחלות החדשות שעברו עליי, לא מצאתי את האדם הנכון והקיים עבורי. וזה לא שאין אף אחד, פשוט לא אף אחד זמין כמו פעם, וזה לא שהם לא ישמחו אם אני אתקשר, זה רק ש"אני לא מרגישה מספיק בנוח" שם.

אז הצפתי את הקיימים.
טעיתי את הטעות שהכי מביכה אותי מולם, כי ברגעים של כעס ועצבות הפרופורציות משתנות.
ציפי אמרה שאני צריכה להפסיק להתנצל כל-כך הרבה על זה שלא נעים לי להתפרק ולהיות אני. החברים שלי שם כי הם רוצים. והם אוהבים אותי. ויש בי הרבה מה לאהוב. אז נכון שלפעמים הכל קצת יותר מידי, אבל זו מי שאת. לטוב ולרע (זוכרת?).

חברה שלי אמרה שזה בסדר, היא תמיד שם כדי להקשיב לי גם אם אני "חופרת" לה, ואחרי שתי שיחות בהן הדמעות סופסוף השתחררו, הודיתי לה בענק (ומה הייתי עושה בלעדייך ילדה?). לחבר נוסף בין הטובים שלי, חפרתי בדרכים קצת אחרות. וזה הגיוני ובסדר שלא תמיד קל להכיל אותי. ואני מקווה שלא הרסתי ומאמינה שאחרי קצת זמן של חופש וגם קצת שקט שאולי נדרש לשנינו, גם הוא ישוב אליי ואל עצמו. (ותודה גדולה ואמיתית על שאתה חבר כל-כך טוב!)

כרגע מלאי החברים שלי קיים בקטן ודורש עידכון וחידוש. כי כמו שכתבתי כאן פעם, את כמה מהם היתי צריכה לנקש מהשורש כדי לפנות מקום לאלו האמיתיים.

 

נימה של אופטימיות לסוף שבסוף..

אני כן בתקופה של התחדשות, מתערבבת כדי ליצור מטעמים חדשים ועניינים משותפים. אני מאמינה שזו אחת התקופות המורכבות והמתישות שאני עוברת. בעבודה ובבית ובין מעברים וחידושים שקרובים יותר מתמיד. זה מתיש וקשה וכמו שאומרים זו "תקופת מעבר".

אבל עוד דבר שאני יודעת הוא, שמהתקופות הקשות יוצאים הכי מחוזקים.
ואני אחת חזקה. בזה אין לי ספק, ואצלי זה ב"טוּרים גבוֹהים" מסתבר.

שבת שלום.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

26 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל טולה הורוביץ אלא אם צויין אחרת