00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

אב במשרה מלאה

עברנו דירה

שקרים לבנים קטנים שסיפרתי לבתי (חינוך בעולם פוסט-מודרני)

העולם הפוסט-מודרני שבו אנו חיים מעביר לנו מסרים סותרים מדי יום ואפילו מדי שעה. כהורים אנו מקבלים מסרים סותרים כל היום מהסביבה. לא ברור מה מותר ומה אסור. במבה - טוב או רע? טלויזיה - טוב או רע? למנוע ממתקים או להגביל? לצאת מהבית עם ראש רטוב - דלקת ריאות או סיפורי סבתא? היום לא ברור מה אסור ומה מותר. פעם הכל היה ברור - היו הורים והיו ילדים. ילדים נתנו כבוד להורים, וההורים הפעילו סמכות. היום מצד אחד אומרים להורה "תפעיל סמכות הורית" (נסו להגיד את זה עם הפרצוף המפחיד של עמוס רולידר), ומצד שני אומרים להורה - "תבין את הילד, תזרום איתו...".  בעעע.

ההורה המבולבל אמור ללקט תיאוריות חינוכיות, להפעיל שיקול דעת בהתאם לנסיבות ולנקוט בגישה החינוכית הרצויה. נסו לעשות את זה עם ילדה ששוכבת על רצפת הסופרמרקט לאחר שלא קיבלה את מבוקשה. כל הסביבה מסתכלת וההורה המבולבל רוצה מצד אחד לחנך ומצד שני מעדיף לכבות את השריפה מהר ככל האפשר. פעמים רבות מה שמקדים את השכיבה את הרצפה זה הריקוד האפריקאי הזה שהילדים עושים כשהם מתעצבנים - מן שילוב של קפיצות קטנות עם רקיעות רגליים. דר לאחרונה אף החלה להדגיש את דבריה בזמן הריקוד "א-נ-י ל-א ר-ו-צ-ה" כדי שנבין שהיא לא רוצה. כשמתחיל הריקוד אני כבר רואה את תחילת הדליקה ומיד רץ להביא דלי מים.

העולם שלנו מלמד אותנו שאסור להגיד לילד לא. הרי זה ממש פשע שיפגע בנפשו הרכה, ויגרום לו לתסכולים עזים ששום טיפול פסיכולוגי לא יצליח לתקן. אנחנו ניחשב להורים הגרועים ביותר עלי אדמות רק אם נעז להגיד לילד "לא". הפתרון שאותו מצאו הורים רבים, ואנחנו בתוכם, הוא פשוט לשקר במצח נחושה. שקרים לבנים קטנים שזורים בשגרת יומנו וממלאים את ההתנהלות שלנו מול הילדים. הנה כמה דוגמאות:

"הבצק / הישבנון / הבימבה / הדובי / הרכבת ישנים"

כשהילד רוצה לשחק במשהו, ולא ממש בא לך שהוא יעשה את זה כי הוא עשה מקלחת ויתלכלך / צריך ללכת לישון /  צריך ללכת לגן / צריך לצאת מהבית, נוקטים בטקטיקת השינה. כל דבר שדר מבקשת "הלך לישון". "רוצה לשחק ברכבת" היא קוראת מהמיטה ואני עונה "הרכבת הלכה לישון". זה הרבה יותר קל מלהגיד לא. וזה עובד. דר רוצה לשחק בבצק לפני שיוצאים לגן - "הבצק עדיין ישן". דר רוצה באמצע הלילה לצאת מהמיטה וללכת לשירותים, או כמו שהיא קוראת לזה "ינון" (ישבנון). למדנו כבר שזה טריק שנועד להוציא אותה מהמיטה והתשובה לא אחרה לבוא - "הישבנון ישן עכשיו". למחרת היא התעוררה והדבר הראשון ששאלה - "אמא, הישבנון התעורר?" זה הגיע למצב שדר עושה "מסדר שינה" לכל החפצים והמכרים שלה לפני השינה. היא בודקת ושואלת אם כולם כבר הלכו לישון.

 

"נגמר"

ילדים, כמו מבוגרים, אוהבים ממתקים. מתים על ממתקים. כהורה אתה מתמודד עם דרישות סותרות - מותר לתת? אסור? כמה לתת? מהו הגבול? וכמו במקרה הקודם, נותנים אחד, אולי שניים וכשמגיעה הדרישה לממתק השלישי מיד ההורה מתמלא מבט של פליאה ואומר "אבל דר, הביסקוויטים נגמרו". רצוי גם למצוא איזה כלי ריק בסביבה ולהראות לפעוטה המרקדת שהכלי ריק. האמת שלאחרונה זה עובד פחות, כי היא הצליחה לעלות על הטריק הזה, אבל לעיתים זה מכבה שריפות נהדר.

 

"מחר נלך"

לילדים, כך אנו רוצים להאמין, יש זכרון של נמלה. מן שבב כזה פרה-היסטורי של מחשב מתחילת שנות השמונים, שהיינו טוענים לתוכו משחקים באמצעות טייפ קלטות (או קסטות, כמו שהן נקראו אז). משהו בסביבות 1 קילובייט. "אני רוצה ללכת לים" היא אומרת. "טוב, אם את רוצה אז נלך מחר". מחר הרי תרצה ללכת לבריכה ואז נבטיח שמחר נלך לבריכה. למחרת רוצה ללכת לגן שעשועים ושכחה הכל. לעיתים דר מפתיעה אותנו כשב-1 KB הזה יש פתאום זכרון. "אבא, מתי הולכים לים?" היא שואלת ואני מנסה להזכר מתי דיברתי על ללכת לים. "מחר, תשאלי את אמא" (ע"ע).

 

"בואי נחפש עוד אחד"

כבר כתבתי כאן בפוסט קודם על דר ואהבתה לטרקטורים ולמערבלי בטון. הענין הוא שדר בטוחה שמערבל הבטון שחוצה כרגע את כביש 4 הגיע בשבילה ולכבודה. עד שכבר מצאנו מערבל בטון והיתה התרגשות גדולה היא אומרת "רוצה עוד אחד". אני יודע ש-10 שניות אחר כך תגיע הטרוניה "רוצה ע-ו-ד א-ח-ד", תוך כדי רקיעות רגליים על הכסא באוטו ומיד אומר "בואי נחפש עוד אחד", תסתכלי לכוון השני. דר מיד מפעילה אנטנות רדאר ומחפשת מערבל בטון. לשמחתנו באותה הדקה עובר איזה טרקטור או משאית עם מנוף והיא מתלהבת מהגילוי החדש. ואם כל זה לא עובד - ליד הבית יש חניה של טרקטורים ומשאיות. אנחנו כל יום בודקים כמה טרקטורים יצאו לעבודה וכמה חזרו.

 

"תשאלי את אמא" / "תבקשי מאמא"

זו ההתחמקות הטובה ביותר כשיוצאים מהגן. אתמול יצאנו מהגן ודר ראתה את אחת האמהות עם תינוק קטן. "הנה אמא של מיקה" היא קראה. "גם אני רוצה תינוק". התשובה האולטימטיבית - "תבקשי מאמא". משום מה זה מיד משתיק אותה. "רוצה מדבקות" - תבקשי מאמא. "רוצה מתנה" - תבקשי מאמא. בעולם של דר אבא נמצא כדי להרכיב דברים, לתקן ואמא נמצאת בשביל לבקש ממנה דברים. למזלנו, עד שאמא חוזרת, דר שוכחת.

 

אני משער שגם ההורים שלנו שיקרו לנו, ואפילו יותר. וגם אנחנו גדלנו, ולמדנו את השקרים הלבנים האלה. אחר כך אנחנו תופסים את הילדים משקרים ומתפלאים "מאיפה למדת ככה לשקר?" אז זהו, שהם למדו מאיתנו לשקר. ילדים רואים אותנו משקרים כל היום והם לומדים את השיטה. אנחנו, שעסוקים בתמרון כל היום בין עבודה, ילדים, הורים, חוגים, גן, בריכה, ים, סופר וארוחות ערב, עושים את המקסימום כדי להסתדר ולעבור את היום בשלום. ברור שלעיתים עימות חינוכי עם הילד הוא רצוי, כדי שיבין גבולות וכדי שהמילה שלנו "לא" תהיה בעלת משמעות. הענין הוא שכמו עם המשט לעזה, לא תמיד הנסיבות מתאימה לעימות כזה.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

9 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל דרור כהנוביץ אלא אם צויין אחרת