00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

חיי

במזל סרטן - חלק טז` / לזיכרה של ס.

סיפרתי בעבר שקראתי המון חומר בנושא. בעיקר עניינו אותי יומנים שניהלו חולים שהתמודדו עם הסרטן בכלל ואמהות שהתמודדו עם סרטן השד בפרט.  הבחנתי שרוב הכותבות הקפידו להעלות את חויותיהן וזיכרונותיהן בלשון קלילה וצינית, לשלב הרבה הומור, לעיתים שחור, ולהוסיף תיאורים ודימויים מצחיקים ומשעשעים.

זו גם דרך להתמודדות, הומור וצחוק תמיד טובים לבריאות, ואני מקנאה באלה שחייהם אכן מלאים צחוק הומור וחידודי לשון.

אנחנו משפחה רגילה, לפעמים צוחקים ולפעמים כועסים, מחנכים ומעירים, לפעמים משתעשעים ולפעמים כל אחד ספון בחדרו אבל הבית תמיד מלא אהבה, אהבת הורה וילד היא כמעט בנאלית, אבל לראות את האהבה בין הבנות, הדאגה אחת לשניה והשיתוף ביניהן- מחמם את הלב .  

קראתי את מה שכתבתי עד עכשיו. הכתיבה מאוד מסודרת, רצינית, אינפורמטיבית, ורק לעיתים מתגנב המימד האישי לתוך הכתוב.

אין הנחתום מעיד על עיסתו, אבל אני יודעת גם לצחוק ולהינות ולהשתעשע ולעיתים להשתטות אבל בסה"כ אני אדם רציני, כך גישתי לחיים וכך גישתי להתמודדות עם המחלה- אופטימיות רצינית....

מאז גילוי המחלה ודרך כל מהלך הטיפול וההתמודדות בכל הנושאים שהיא מעלה, התמודדתי לשביעות רצוני. פחד, דמעות, חששות שמלווים לאורך כל הדרך, אבל החיים לא ניפסקו.

מבחינתי הבית, המשפחה הילדים והבעל, נתנו לי את הכוח והעוצמה. לקום בבוקר, לקחת לבית ספר, לשבת בארוחת צהריים, לשמוע את סיפוריהן ולהשתתף בחויות שלהן . ללות את בעלי בעבודתו, בתיפקודו, בהצלחותיו ולהיות ביחד בחיים המשותפים.

התקווה לראות אותן גדלות והופכות לנערות מקסימות ולנשים מרשימות, החזיקה אותי מאוד חזק. לכך יש להוסיף התמודדויות לא קלות שעשיתי בחיי ושהביאוני עד הלום, ובלי השתחצנות, אני גאה בהישגיי.

אבל נתקלתי באנשים אחרים שלקחו את המחלה אחרת. אני לא מתכוונת לשפוט. נתקלתי באנשים עצובים, דכאוניים ששמחת החיים ניטלה מהם, שחיים כל הזמן בתוך החשש של מה יקרה בעתיד, או - מתי תחזור המחלה.

אני מאוד הגיונית ולוקחת בחשבון את האופציה שהמחלה יכולה לחזור, אבל עד אז אני אחייה.

לא יודעת איך אגיב אם יוודע לי שהמחלה חזרה. אני מאמינה שההמודדות תשאר באותה מתכונת, כי עדיין בנותי פה ועדיין רוצה להיות כאן עבורן, לראות אותן גדלות ומתפתחות ולהיות ליד בעלי עוד הרבה שנים- הם שווים את זה שאלחם למעני ולמענם, שלא ארים ידיים.

ולמה כל ההקדמה הזו?

מכרה שלי, אישה יפה ומטופחת, מחנכת בעבר של אחת הבנות ומורה בתיכון. חלינו ביחד, החלמנו ביחד, הלכו ביחד לשומרי משקל וניהלנו מדי פעם שיחות אישיות.

הרגשתי מכיוונה מין עצב סמוי שהיא התאמצה מאוד להסתיר. החיוך לא היה תמיד עם העיניים, מבטים מצועפים שהתגנבו מדי פעם לשיחה, שתיקות פתאומיות. הבנתי שההתמודדות קשה לה, והשתדלתי להקרין מהאופטימיות שלי אליה. לא יודעת אם זה הגיע, אבל היא המשיכה בחיים הרגילים, חזרה ללמד, ניפגשה עם חברות ותפקדה במשפחה.

ביום שישי התקבלה הידיעה - היא התאבדה. היא קבלה הודעה שהסרטן חזר.

כולנו כואבים ועצובים.

אצלי נוסף פאן שלא היה לי קודם.

מה היא נקודת השבירה של האדם. מתי נוצר הסוויץ' שהוא הנקודה שבה אדם פשוט לא רוצה לחיות?  מה הופך הכל לכל כך שחור שרוצים למחוק הכל? שמבטם של הילדים, צחוקם וחדוות החיים שלהם, שאהבתו של בעל, של הורים, אחים ואחיות , של חברים וחברות ומעגלים גדולים של אנשים אהובים ואוהבים - נמחק ולא קיים עוד.

שהמחשבה על המשך חייהם של הילדים בצל העובדה שאימא התאבדה, ההשלכה של עובדה זו על חייהם עד מותם, התמודדותם הפסיכולוגית העתידית איתה - פשוט לא חשובים?

עובדה היא שאנשים מתאבדים.

הפחד שלי הוא מאותו נעלם, שברגע נתון מושיט את ידו ומושך אותנו - לצד השני.

 

יהי זיכרה ברוך.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

5 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל פל אלא אם צויין אחרת