77
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

זרה באפלה

השרדות אורבנית

 
 
 
היא התהלכה תחת השמש. שעת בין ערביים מתקרבת ותיכף צבעי השמיים ישתנו. בפינת השדרה הגדולה היא נעצרת לפני הרמזור. היא מחכה. שומעת. צעקה, יבבה, אנקה.
 
היא מחפשת מופתעת אחר מקור הקול, והיא מוצאת אותו: אשה, רזה, מוזנחת, אפורה, ללא כוחות, מתהלכת בבכי ברחוב.
היא נושאת עימה שמיכה מרופטת. האשה האפורה מתהלכת ומסבירה, ללא מילים את הנשול, את האובדן.
 
הקינה מעוררת צמרמורת בכל עוברי האורח של שעה זו. מביטים בה. אך לאשה האפרורית לא איכפת, היא בוכה והיא אדישה לעיניים המתוחות, החסרי מנוחה ומפוחדות שמביטים בה.
 
אך היא ממשיכה להביט באשה האפורה, מחפשת אותה בעיניה ומחכה שהמנושלת תתקרב אליה ותבקש, שתתחנן, שתגיד לה שהיא זקוקה לכסף, שהיא אבודה, שהיא רעבה, שיש לה כאבים כרוניים..
 
היא, הנאיבית, רוצה שהבכי העל טבעי הזה, תהיה רק אסטרטגיה כדי להשיג את הלחם היומי, כמו שהרבה אנשים עושים, המרקטינג של האומללות: "הבט על הסבל שלי ובתמורה אתה משלם לי עליו" - כמו השחקן הדגול של טרגדיות תיאטרליות שסובל באמת והופך את זה לדרך חייו.
 
אך האשה האפורה לא נעצרת. היא עוברת לפניה ואינה מבקשת דבר. הכאב הזה אמיתי, מתרחש מול כולם.
זה כמו לראות גוף מושלך ויחף של מישהו שכרגע נדרס: ברוטאלי.
מבוכה, היפנוט. היא חוצה את הכביש ומהצד השני של השדרה, מול האשה האפורה, היא פוסעת באיטיות במקביל אליה, מביטה בה, עוקבת, מלווה.
 
"לא תיהיה דרך לנחם אותה" - חושבת - "אין לי דבר לתת לה שתשקיט את כאבה".
האשה באפור ממשיכה ליבב ונראה שהיא הולכת למות מעצב, שם באמצע הרחוב.
 
אך קורה שבדיוק ברגע הכל כך קרוב למוות, האשה נעצרת מול חלון ראווה ותשומת ליבה מופנה כלפיו.
 
מעבר לזכוכית, מתפוצצים מול עיניה דמויות שערוריות, אדום, ורוד, לבן, דנטלים, תחרה, בלונים, חרוזים..
האשה האפורה נעצרת לרגע ומביטה בהם. היא לא חושקת בהם, אך גם לא בזה להם.
מהנהנת בראשה קלות ועוצרת את יבבותיה. אנחה לעגנית חומקת מבין שפתיה.
 
היא מביטה באפרורית מהצד השני של השדרה, רואה איך ים העצב שעמד להטביעה, נרגע. רואה את ידיה מרפות מהסלעים הבלתי נראים  שמאלצים אותה לשאת את שמיכתה המרופטת.
ולשניה, רק לשניה מחייכת.
 
האשה האפורה הזו, מול חלון הראווה, ללא שום הסבר הגיוני, מוותרת בפתאומיות להכחדתה. היא מנגבת את דמעותיה ומוחה את אפה בשרוול חולצתה ומחדשת את הליכתה לעבר יעדה הבלתי מוכר. אפילו לעצמה.
 
היא חוצה את הרחוב כדי להשיג את השורדת, אך כאשר היא מגיעה מול אותו חלון ראווה, היא בולמת את רדיפתה הנאיבית.
היא מביטה בדמויות ומשהו בנשמתה מתפרץ, מתהפך.
חושבת על זוג עיניים, על קרקס, על דינוזאורים, על ליצנים עצובים, על אריות ופילים על לוליניים בגובה השמיים..
השעיה. איזון. מתח.
ואז באותו רגע הבינה שגם היא שרדה בזמן ששעת בין ערביים בה אל קיצו. 
 
 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

14 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל רודפת מכנסיים אלא אם צויין אחרת