00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

מציאות מתולתלת

כוח במקרה

אי שם בכיתה י"ב בשנת 2004 (אני פיצקית נו ), הוטל עליי פרוייקט הגמר שלי במגמת צילום (סטילס כמובן).

אחרי מאות התלבטויות ואלפי חששות, טלפונים בשעות לא הגיוניות ופגישות עם המורה שליוותה את התהליך ועם רכז המגמה שלי, מצאתי נושא לצילום!!! אותו נושא לקח את המצבים הנפשיים שהכרתי, הפחדים שהתמודדתי איתם, הזיכרונות הכואבים והאהובים שלי וחיבר אותם באמצעות מילים. ומנגינה. מילים של אמן אחד ישראלי ומרדן מהשורה הראשונה שהתנגן אצלי באופן קבוע. אמן שמאד הערכתי אז והיום גם (אבל זה כבר פחות דומיננטי ולא רלוונטי). אביב גפן.

העבודה הסופית שלי מנתה שבעה פריימים שהורכבו, שהורכבו מעיבוד ושילוב שבעה צילומי סטודיו ושבעה צילומי חוץ. כל אחד מהם ציטט שורה אחרת משיר שהיה מרגש יקר לליבי של א.גפן.

 

בקבר של סבא וסבתא של אמא שלי, ביקרתי לפחות שבע פעמים בחיי עד אז. אם לא יותר. בעצם כשחושבים על זה, בכל שנה בטקסי הזיכרון כשעמדתי עם אמא שלי לצד קברו של אח של סבי, קפצנו לקבר של ההורים של ההורים, סתם ככה, "לבקר". אף פעם לא זכרתי את הדרך לחלקת הקבר שלהם בע"פ. תמיד אבדתי בין השורות ואף פעם לא התמצאתי בין השמות. את שם המשפחה כמובן שידעתי, אך שני שמותיהם הפרטיים לפעמים ברחו לי מהראש, כך שלא סמכתי על "להוביל" בדרך אליהם, אלא רק ללוות.

 

את אחד מסדרת צילומי החוץ שצילמתי לבגרות, נדרשתי (ע"י עצמי והרעיון כמובן) לצלם בבית קברות. "תמונה של קברים ושתהיה ברורה, כך שתוכלי לשחק איתה ולערוך אותה בלי הגבלה...", אילו פחות או יותר היו ההוראות של מורתי היקרה.

בבוקר יום שישי כבר באותו השבוע, עם מצלמת ריפלקס ידנית ביד וסרט צילום צבעוני חדש בתוכה (מה לעשות, הדיגיטלי אז עוד לא היה בשיאו), נכנסתי לבית הקברות הישן כדי לחפש את הפריים המושלם לרעיון שהיה לי בראש. קליק ותמונה ועוד אחת אחריה ועוד רצף ארוך אחריהן ומי בכלל סופר. טיילתי ושקעתי לריכוז של עבודה בתוך בית הקברות, בדרך שהייתי בטוחה שהלכתי בה כבר כמה פעמים, אבל אף פעם לא זכרתי בע"פ. את התמונה השלישית מהסוף, צילמתי בלי להסתכל על חלקת הקבר ש"תפסתי" לפני. "קליק" והמצלמה מסמנת שהגעתי לקו האדום, ומבשרת "שתי תמונות לסיום". כשהורדתי את המצלמה, בלי לשים לב לפני כן, ראיתי את שם המשפחה החרוט על האבן שניצבה מולי, ואיך לא שמתי לב לפני כן שמדובר על אותה מצבה של הוריו של סבי. אותה מצבה שאף פעם לא ידעתי להגיע אליה בעצמי..

 

בליל שישי האחרון, ברגעי השיא של המוזה שמזמן לא התיישבה לביקור מספיק רציני (והגיע הזמן, לא?), אני התיישבתי לידה כדי לכתוב סיפור קצר [חדש ומקורי בראש היוצר(ת) טולה ה].

אותו סיפור שכתבתי שילב עצבותן של כמה דמויות שחיו בנפרד בתוך מציאות אחת כואבת ועגומה. הדמות שפתחה את הסיפור שלי, דמות אימהית נדיבה במיוחד, שלקחה את עצמה בקִסמה למען כל האחרים מלבדה, גם אם בלי כל סיבה ממשית וברורה. היא נבנתה בלא ששמתי לב על אותה דמות שלפני כחודשיים נפרדתי ממנה. אמנם בסיפור היא היתה צעירה ממנה הרבה יותר, אך יש אנשים שנשארים צעירים לנצח (ואם מישהו היה שואל אותה ביום ההולדת ה- 88, בת כמה היא, היא היתה עונה 18 וחצי בלי לחשוב שנייה מיותרת, ואם היתה זוכה לחגוג את השנה ה89, התשובה לא היתה משתנה).

כשסיימתי לכתוב את אותו סיפור, וקראתי אותו בפעם הראשונה מהסוף להתחלה, ואחרונה לפני שהוספתי "סופי" בקצה אותה המחשבה, מחיתי דמעה של געגוע, כשמולי רק אז הבחנתי כי יצרתי בלי לשים לב את דמותה של סבתי [ז"] האהובה, (אח"כ, לצידה נוספו גם קווים מדמותו של אחד החברים הטובים שהיו לי. (ואינו))

 

("יש מִיֶש", אתגר קרת הגדיר את זה נפלא בספרו החדש, וקרוב לאמת שחלפה לי במחשבה)

 

צירוף מקרים? אולי.

מרגש? זה בטוח.

אז והיום, בשני רבדים שונים של יצירות, וקרובים הרבה יותר משנדמה..

צילום וכתיבה. יצירה זה כוח.

גורם לי לחשוב דבר או שניים על מיקריות, תת- מודע וגעגוע..

 

 

["בוכה על הקבר של..."]

 

  © כל הזכויות שמורות - All rights reserved

 

(התמונה היא צילום של התמונה המקורית המודפסת כפי שהוצגה בסוף שנת הלימודים האחרונה שלי בתיכון, עקב היעדר הקובץ זמין לתצוגה. עמכם הסליחה על האיכות. [וכן, המקור יותר שווה])

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

20 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל טולה הורוביץ אלא אם צויין אחרת