00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

...וזה כל מה שיש

~ פירוש גנגי. כי לא רק לרש"י מותר ~

מה טופו?! אוהליך, כארז בלבנון!

18/06/2010
 
 
קשה לקנות אותי. אני יש לי עקרונות.
 
טוב, על מי אני עובדת. כולכם יודעים שאפשר לקנות אותי בלי שום מו"מ בעבור בירה משובחת וג`אז משובח. אבל הידעתם שממש כמו עשיו, אפשר לקנות אותי גם בעבור מרק עדשים?  לא? גם אני לא ידעתי. עד שהציעו לי סדנה אצל ארז קומרובסקי. ואז, במקום ה"לא" החצי-אוטומטי שעמד לצאת לי מהפה, יצא "כן", בטבעיות ובחן המזכירים פירואט של רקדנית בלט. כזאת אני. פחחחח.
 
הנקודה החלשה היחידה בעניין הייתה שאמרו לי - באותה נשימה עם "סדנת בישול אצל ארז"  -גם את המילה המכשילה "טבעול". אני, שמזון מתועש ועטוף בניילון גורם לי לרצות למות, לא הבנתי איך מתקשר ארז, זה מהאוכל המדהים והאיכותי והטרי, לטבעול, זה מהטופו והתעשייה והניילונים. הודעתי מראש שאין לי שום כוונה לטעום אצלו שום דבר שיוצא משקית ושעבר הקפאה אא"כ הוא סוג של גלידה. אמרו לי - לא צריך, אל תטעמי. תבואי לצלם.
אז באתי.
 
ארז קומרובסקי חי בחצי השקט של גן עדן. החצי השני, כידוע לכל מי שאוהב את מה שאני אוהבת, נמצא באזור פלורנטין. דא עקא, שאין לחבר את שני החלקים האלה; הם כמו אונות מוח שהופרדו בניתוח. כל חצי כשלעצמו הוא סוג של גיהנום מתוק - פלורנטין אני מאמינה שלא צריך להסביר למה, והאזור שארז גר בו כי זו באמת חלקת אלוהים הקטנה (לא כל כך קטנה, אגב), אבל כזו שממוקמת במרחק ביטחון עצום מכל מה שאנשים כמוני קוראים לו "יישוב סביר למגורים", כלומר, כזה שיש בו בתי קפה, המולה, בארים שוקקים והופעות ג`אז בלילה. ביום זה  פיסת גן עדן, ובלילה - מבחינתי לפחות - משהו שבין מוות קליני להקפאה עמוקה. אולי ככה מקפיאים שם את המוצרים של טבעול. אם לא הזכרתי עדיין, מדובר על נקודה כלשהי על גבול לבנון. נו, איפה הייתם מצפים למצוא ארז.
 
המשוטט בגן הירק המופלא של ארז יזכה לשמוע בשקט המושלם שמסביב איך הגרניום הלימוני מרחיב אופקים, כיצד עשב הלימון צומח לגובה, והיאך הקישואים מתפוצצים מרוב עסיסיות. פטל אל פטל יביע אומר, רימון בתוך עליו עם כל פירות הסתיו וריח בוסתנים מתוק ישלח ריחו עד יריחו. הסיור המודרך בסבך הצומח המגוון, הפרוע ומלא החן, היה מן הטעימים שידעתי. בשעה שמילאתי פי בעלי חמציץ טריים, ובעקבותיהם בקישוא טרי ובפטל שחור ועסיסי, הכול אורגני, מתאים לאדמה ולאקלים, נטול כימיקלים ומבהיק מנצנוצי בריאות, גן עדן (או לפחות חלקו הלא-תל-אביבי) לבש צורה מוחשית מאוד. הידד.
 
יש שיאמרו שהיין ערפל את חושיי , ואני אומרת לכם - זה לא היין, אלו עלי החמציץ שעשו לי את זה. אם כך ואם כך, כשכינסו אותנו מתחת סוכת גפנים נאה והגישו כתקרובת דמויֵי-פלאפל ולביבות-ירק-וגרעינים עם רטבים על בסיס טחינה, עגבניות טריות או יוגורט ועשבי תיבול - לא הבנתי, וגם לו היו אומרים לי סביר להניח שלא הייתי מאמינה, שמדובר במוקפאים-משקית שחוממו להם יחדיו.  אני, שמתעבת כל מוצר שמקורו בשקיות ושעבר הקפאה, מצאתי את עצמי דוגמת לביבות כרובית בגרעיני דלעת, פלאפל מעדשים שחורות, כתיתות מעדשים אדומות וגזר, חמודיות עגלגלות ונאות מברוקולי ושטוחיות ירקרקות מאדממה, ופוערת עיניים בתדהמה כשסיפרו לי אחר כך שהאוכל הנחמד, הטעים והכל כך אסתטי הזה נולד בשקית וגדל בתנאי אקלים שמזכירים את לפלנד. ארז קומרובסקי, מסתבר, הכין לטבעול פס ייצור נטול איכסים, חף מטופו ומעיבודים תעשייתיים (אם כי לגמרי לא חף משקיות ניילון מוקפאות, למרבה דאבון הלב), ושינה לי את פילוסופיית החיים:  מעתה, לפני שאני אומר "איכס" על אוכל, אני אטעם,  אם הוא יהיה אסתטי ומזמין, כמובן. ועם ריח טוב. ומגרה.
 
טוב, אתם לא חושדים בי שנסעתי עד השפיץ הצפוני ביותר של הארץ על מנת להתפעל מאוכל משקיות ולא לבדוק גם אוכל נורמלי, נכון? ובכל, מה אני אגיד... ארז הכין שם מטעמים פשוטים מאוד להכנה, אבל טעימים  מאוד. מלבד פתיח שכלל פוקאצ`ות מופלאות ומיני אנטי-פסטי  מעגבניות שלמות צלויות בשמן זית על גבעוליהן, חצילים מטוגנים וחצילים שרופים  בשום, כדורי לבנה בשמן זית ירוק וגוש גדול של גבינה קשה שאני מהמרת שהגיעה מ"חלב עם הרוח", חוות העיזים החביבה עליי (לא זאת מהסיפור הזה, אבל דווקא באמת עם ג`מוס בכניסה...), שלוו ביין לבן - היו שם גם אורז לבן בקשיו ומשמשים מיובשים, תבשיל עדשים שחורות עם כרישה ועלי שומר, קוביות שורש סלרי בדבש ויין לבן, טאבולה של כרובית טרייה מגוררת עם פטרוזיליה, שהוטבעה באגם של לימון, וסלט חסה ורוקט (ואולי גם חמציץ? לא זוכרת) עם עדשים כתומות מטוגנות, שלוו הפעם ביין אדום - ולקינוח הר של דובדבנים וגודגדנים (אל תגידו לי שאתם לא יודעים מה ההבדל!!!), ליצי` פצוע, לנוחות הקילוף, וקערה של קצפת (מיותר, באמת. מי צריך קצפת לפירות. ובכל זאת לא נשאר בכלי ולו כזית), עם קפה טורקי קטן ותה מצמחי הגינה;  אלו לא דברים שאני לא יכולה להכין בבית - ודאי שאני יכולה - אבל כשהירקות גדלים בגינת הבית של המבשל, וכשהם - הירקות והמבשל - נושמים את אוויר ההרים הצלול מיין המסופק בַּמָּקום חינם אין כסף ומשפיע מטובו על כולם בנדיבות ובלי אפליה - הטעם של האוכל הוא אחר, ולא יעזור כלום.
אה, וגם כשארז מבשל יש לאוכל טעם אחר. ככה זה.
 
אבל עזבו. הרי אתם רוצים לראות מה היה שם, לא לשמוע ברבורים מגירי-ריר, נכון? אז הנה, תעריכו את הסבל שאני עוברת כדי לעדכן אתכם בהבלי העולם הזה.  קשה, קשה.
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

51 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל גנגי אלא אם צויין אחרת