00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

אב במשרה מלאה

עברנו דירה

בואי נחפש איזה מערבל בטון

בנים אוהבים טרקטורים. מעבר לכך, הם אוהבים כל כלי רכב שבולט כחריג בנוף המצוי של כלי הרכב בפקק - מערבלי בטון, שופלים, בובקטים, משאיות עם מנופים, מכבשים ועוד. יש משהו בדנ"א הגברי שלנו שמתחבר עם הערצה לציוד מכני הנדסי. אני זוכר איך בכיתה ב' עשו שיפוצים בבית הספר שלנו, וכל הפסקה היינו מתיישבים על גבעת חול וצופים בטרקטור שהזיז ערימות חול כאילו מדובר בגמר המונדיאל.

דר מהרגע הראשון אהבה מכוניות וטרקטורים ואני הייתי מאוד גאה ושמח לשחק איתה במכוניות, להראות לה איך להעמיס את המכוניות על מוביל המכוניות, איך הטרקטור מרים ומוריד את הכף, איך הוא חופר ומוציא סלעים מן הקרקע ואיך מעמיס את החול על המשאית. גיליתי גם שזו הסחת הדעת הכי טובה כשהיא בוכה באוטו. זה יכול להיות סתם כי נפל לה איזה פקק או צעצוע מהכיסא. אני מיד אומר "בואי נחפש את המערבל בטון" והיא מתחילה לשאול (בבוקר): "המערבל כבר התעורר?" ואני עונה - "בואי נחפש". מיד הבכי מפסיק והיא מתחילה לתור את האופק אחרי מערבלי בטון.

אנחנו גרים בסביבה כפרית עם הרבה אתרי בניה בסביבה, כך שאין בעיה למצוא איזה שופל או מחפרון שעובד בנקודה כלשהי בסביבה. מערבלי הבטון שחולפים בכבישים בדרך ליציקה באתרי הבניה הם מראה משובב נפש בשביל דר והיא מיד צועקת "הנה מערבל בטון! כמו שלי בבית!" פעמים רבות היא מזהה את הטרקטורים והמערבלים עוד לפני. לידינו יש שטח שבו חונים טרקטורים ומיכליות, והיא תמיד שואלת - "הטרקטורים כבר חזרו הביתה לישון? הם באו לנוח?"

כשהיא היתה חולה והרגישה לא טוב היא ביקשה רכבת. נסענו ל"פיראט" וקניתי לה רכבת של תומס הקטר. ביציאה מהחנות קינחנו גם במערבל בטון ובמשאית. איזה אב גאה הייתי. אני משער שלהורים לבנות קל יותר - הסטיגמה החברתית של ילדה המשחקת במשאית לא חמורה לעומת הסטיגמה של ילד המשחק בבובות. לא שלי יש בעיה עם זה, אבל שמעתי כבר על אבות שסירבו לקנות לבנים שלהם עגלת תינוק צעצוע עם בובה, כי מדובר בצעצוע "של בנות". לא ברור לי למה אנחנו עושים את החלוקה הזו.

לאחרונה דר התחילה לגלות את עולם הבובות. יש לה בובות שהיא רוצה להכניס איתה למיטה, היא מסרקת אותן, עושה להן קוקו ונהנית ללחוץ להן על הבטן כדי שישמיעו קול. האמת היא שאת רוב הבובות קיבלנו כמתנות, כי אנשים נוהגים להביא בובות לילדה ולא מערבלי בטון. דר נהנית לשחק משחקי תפקידים עם הבובות שלה, ואפילו להניק את הבובה שלה "כמו אמא", כשהיא מקפידה מדי פעם להפוך את הבובה ולתת לה לינוק מ"צד שני". כאב אני מוצא את עצמי בדילמה, כשדר פתאום מבקשת ממני לעזור לה לעשות קוקו לבובה. הענין הוא שמעולם לא עשיתי זאת, לא התעמקתי בעולם הבובות והצעצועים היחידים שעניינו אותי היו כבאיות, טרקטורים ומשאיות. בכל מקרה גם לעשות קוקו לבובה למדתי ואפילו לשים לה סיכה בשיער. זה לא יותר שונה מלעשות לדר קוקו, למרות שעל עניין הצמות עדיין לא השתלטתי.

בובות זה בעיה. הן נעלמות, נופלות באוטו, פתאום מתפרקת להן יד. משאיות אני יודע לתקן. מערבלי בטון תמיד נמצא בכביש 4, והטרקטורים תמיד יחרשו את השדות בכניסה לקדימה ולאבן יהודה. באחד הימים בדרך לגן ראינו את הקטפת של תפוחי האדמה עובדת והראיתי לדר איך היא  מוציאה את תפוחי האדמה מהקרקע. אחרי כמה שבועות ראינו קטפת של גזר שולפת גזרים מהקרקע והיתה התרגשות גדולה. אחר כך ראינו את הטרקטור חורש את האדמה ומאז כל פעם שעוברים ליד שדה דר שואלת "הטרקטור חרש?". לימדתי אותה שהטרקטור יוצר תלמים, שאחר כך זורעים בהם זרעים, ומהם צומחים פלפלים וחצילים. ממש ערוץ דיסקברי בדרך לגן.

כמו כל אבא לבת, אני חולם על כך שדר תשב איתי מתחת לאוטו יום אחד ותעזור לי להחליף שמן ולחזק ברגים. השבוע ההנאה שלנו באחד הימים אחרי הצהריים היתה להרכיב שולחן וכסאות שהבאנו מאיקאה, כשדר מכניסה את הברגים למקומות ואני מבריג אותם פנימה עם המברגה. היא מתעניינת בברגים ואני מתמוגג.

ואחר כך היא מבקשת שאבי לה גומיה לעשות קוקו לבובה...

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

5 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל דרור כהנוביץ אלא אם צויין אחרת