00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

הרוח והשמש על פני

הודעה על שינוי כתובת
     
הבלוג עבר דירה למקום אחר, נקי מפרסומות
חפשו אותי ב
http://pilgia.blogspot.com/
 

אוטיביוגרפיה ספרותית של תולעת ספרים


להורים המשכילים שלי היו גם חברים אינטילגנטיים מאוד. את הספר "הכוכבים הם הילדים של הירח" למשל, קיבלתי כבר בגיל שנה. הוא שמור אצלי בבית, ובו הקדשה שחתומה "מדודה אחת, לא מפחידה שקוראים לה אראלה". אחריו באו, אני מניחה שבשנים מאוחרות יותר, גם הסיפורים והשירים שענת אוהבת במיוחד. מיהונתן גפן למדתי שצריך לדבר אל ילדים בגובה העיניים. ולא להתכופף אליהם. לכרוע ברך ולהישיר מבט. וגם שמותר לכתוב דברים עצובים לילדים קטנים.


 זה היה ספרון דק, ובו איורים צבעוניים. והמיוחד שבו הוא שזה היה הספר הראשון שקראתי בעצמי. אני לא יודעת עד כמה באמת "קראתי" אותו. בגלל שעברתי עליו כל כך הרבה פעמים זה היה דומה יותר לדיקלום בעל פה. אבל יכול להיות שהפעמים הראשונות היו באמת קריאה ברמה של פיענוח. בכל ט"ו בשבט ילד הגן התורן חוזר עם דף משוכפל וגזרי בריסטול בצורה של פירות מודבקים על מקלות צבעוניים של ארטיק. אבל אני לא צריכה את הדף. אני יודעת בעל פה. את כל "שישה בשקיק אחד" עם השקד השקדוני, החרוב החרובוני והגברת תאנה גרגרת.


בגיל חמש כבר ידעתי לקרוא, וכבר קראתי ספרים של ממש. דוד גבל, השכן של ההורים שלי, ואבא של נפתלי, הביא לי את הספר במתנה ליום ההולדת. פתחתי והתחלתי לקרוא, אבל האותיות היו קטנות מדי ומסובכות מדי, ואפילו הניקוד לא עזר. דוד עצמו פתח והתחיל להקריא לי ולנפתלי על סנאי שהולך בשלג אנה ואנה.

אבל אחרי עמוד אחד הוא סגר את הספר ואמר "טוב, אולי זה באמת ספר לגיל מבוגר יותר". אז הספר נשאר בארון, ונפתח שוב בגיל עשר. קוראים לו "עמק החיות המוזרות" ומאז גיל עשר הוא נפתח ונסגר עשרות פעמים. גם הוא וגם שאר ספריה הנפלאים של טובה ינסון, ובהם הטרולים האנושיים כל כך. עשיתי בעזרתו שיעור לכיתה ב' ועוד אחד לכיתה ו', ועוד אחד לקבוצות של נשים מבוגרות, ועוד. נראה שאף אחד לא מסרב להקראת סיפור כשמציעים לו, ובכל גיל ושלב בחיים יש דמות להזדהות איתה: מאי השובבה והמרדנית, מומינטרול הסקרן והמבולבל, סנופקין מחפש ההרפתקאות, מומינאמא שהיא אמא אולטימטיבית – דואגת לכל, אך לא חרדה מכלום, סנורק המדען או מומינאבא שבעצם היה רוצה להיות כמו סנופקין ומרגיש שההתברגנות נכפתה עליו. גדלתי, בגרתי, נפתלי כבר לא בחיים, אבל הספר עודנו נקרא. היום, כמדומתני, גם המהדורה השניה והגדולה, זו של "מחברות לספרות" אזלה מהשוק. אנשים מסתפקים בסדרה המצויירת.

 


מי שקורא את "קרשינדו" בגן חובה, ואת "אורה הכפולה" בכיתה א'", נשאר בלי הרבה חומר קריאה בכיתה ב'. זה לפחות המסקנה שקיבלתי ממדף ספרי "א-ב" בספריה, אלה המסומנים בסרט ירוק. אז פזלתי ופלשתי למדור הבא, זה שספריו מסומנים  בסרטים כחולים וכתוב עליהם "ג-ה". מצאתי שם ספר דק, עם כריכה באדום וכחול, ציור מצחיק. גם השם היה מצחיק, שלא לומר בלתי אפשרי לקריאה. אבל כתב אותו הסופר של אורה הכפולה, ולכן לקחתי אותו הביתה.

קראתי אותו, ונהניתי. לא את כל המילים הבנתי, אבל אפילו ההורים לא ידעו להגיד לי מה הפירוש "ביום לא עבות אחד", וכך , בעזרת "טיל אולנשפיגל" נאלצתי ללמוד את אמנות הקריאה תוך דילוג על מילים קשות, ואת אומנות הבנת המילים מתוך ההקשר שלהן. כשהלכתי להחזיר את הספר ולקחת במקומו עוד ספר מסומן כחול, והפעם עבה יותר, הסתכלה עלי הספרנית מלמעלה למטה ושאלה בחומרה בת כמה אני, והאם אני בכלל מבינה מה שאני קוראת. יותר לא חזרתי לספריה.

 

 כשלא הולכים לספריה, וקוראים הרבה ומהר, חסרים ספרים לקרוא. אני חושבת שזה המצב התמידי שאני נמצאת בו. תמיד רעבה לחומר קריאה. אולי אמא שלי קראה אותו, אולי אבא שלי, אולי שניהם. אני ראיתי ספרון קטן וירקרק, ועליו תמונה של תרנגול. קראו לו "בינת השכווי" ורציתי לקרוא אותו גם. אחרי שסיימתי אותו גם אמא שלי היתה צריכה לוודא שאכן הבנתי מה שקראתי. בתום הבחינה היא שמחה לספר לכולם ש"הילדה קוראת ספרים של מבוגרים ויודעת גם לנתח אותם". ואני קיבלתי אישור רשמי לעבור לספריה הנרחבת שבבית, זו המיועדת למבוגרים. היום אני לא זוכרת הרבה מהספר. בעצם אני לא זוכרת כלום. אני אפילו רואה אבסורד בזה שכל כך רציתי בילדותי ספרי-מבוגרים, ומשבגרתי אני נתפסת שוב ושוב לספרי הילדים.


 היתה שנת 1984וכל הזמן דיברו על הספר שזה שמו. אפילו בעיתונים (שלא הרשו לי לקרוא) הזכירו אותו. אפילו ברדיו. באופן לא מפתיע הוא גם היה בבית ואני קראתי אותו. כיוון שהייתי בת 11 לא הכל הבנתי, אבל חלק גדול כן. הוא גם עשה לי סיוטים במשך שבועות אחריו. לקח לי שנים להבין שבספר שקראתי חסרו העמודים האחרונים. אני סיימתי אותו ב"חדר 101” הנודע לשמצה. למרות הסיוטים, ואולי דווקא בגללם, הרבה רעיונות שהובעו בספר משפיעים עלי עד היום. דומה שאורוול לא פילל ש"האח הגדול", כפיית הדיעות, ושפת ההיפך שהוא קרא לה "שיחדש" יכולים לשגשג גם כאשר המשטר אינו טוטליטרי.


 השבתות שביליתי אצל סבא וסבתא היו מהנות, אבל לעיתים, בעיקר בקיץ, השעות נמתחו ונמתחו, ולא תמיד היה לי מה לעשות. מלאי המשחקים היה מוגבל, וכך גם היצע הספרים שנראו לי מעניינים. בשבת כזו, קיצית וארוכה, מצאתי שם ספר שנראה ישן, והיה כתוב בשפה מיושנת, אבל הכיל רעיונות שריתקו אותי. היו שם טכניקות והסברים להתגברות על לחצים וחרדות, והם היו שזורים בסיפורים מעניינים. באופן כללי הוא אמר לי "אל דאגה". היה מאוד מעניין, ולכן לא הרגשתי איך כבר נגמרה השבת, וכבר הזמן להבדלה ולנסיעה הביתה. השארתי את הספר שם, ונסעתי. לאחר זמן קיבלתי מתנה מסבתא – תרגום מחודש והוצאה מעודכנת של אותו הספר, הפעם בכריכה רכה, על נייר לבן, עם התאמה מספרית (“שמונה המילים שישנו את חייך" הן באמת שמונה מילים, ולא מספר המילים שכולל המשפט האנגלי המקורי). והיתה שם הקדשה של סבא. זו היתה חלוקת התפקידים ביניהם: היא הקונה, הוא הכותב. היא הפרקטית והיעילה, הוא איש הרוח ההוגה בספירות נשגבות. צר לי לומר, אך ברבות השנים אבד הספר ועימו ההקדשה. את הספר קניתי פעם נוספת. ההקדשה אבדה לי לעד.

הסוגה של ספרי הדרכה עצמית, אלה ששמם באנגלית מתחיל ב how to היא סוגה שנוטים לזלזל בה, אבל אני אוהבת אותה מאוד. אפשר לומר שאפילו מכורה. עד היום. איך לרכוש ידידים והשפעה, איך לדבר כך שהילדים יקשיבו, איך לדבר מול קהל ואיך לקרוא שפת גוף. גם אם אני לא איישם - לקרוא זה כיף.


 אצל הדוד דני ודודה מרים ביליתי הרבה ימים טובים. היה לי שם שקט, והתייחסו אלי כמו בוגרת, גם אם לא ממש הייתי. באחד מהשבועות הקיציים שהייתי שם קראתי את קפקא. באמת. אפילו נהניתי. בפעם אחרת גיליתי את הערים הסמויות מעין. הספר לא היה שם. רק כתבה עליו בכתב עת, אבל התרשמתי מאוד מהאווירה שנשבה מאותה סקירה ספרותית נרחבת. כמובן שאחר כך לא זכרתי את שם הספר או את שם הכותב או שם ההוצאה. זכרתי רק את האווירה. נזכרתי בה, באווירה הפיוטית הזו, כשהייתי בחנות ספרים וראיתי על מדף את הספר יכלות רחוקים". ושם הוא היה, על אותו מדף. פתחתי וידעתי שזה הספר שדובר עליו. כמה מזל יש שקאלווינו וקיי מתחילים באותה אות. למי שלא מכיר – איטאלו קאלווינו הוא הסופר שאין לו סגנון. הוא ממש לא וורוד של קובן" או אחרון של גרישם". כל ספר שלו עומד בפני עצמו, והמשותף להם הוא שהם כתובים במקוריות רבה. כל אחד בסגנון אחר, בצורה שונה, כאילו כתב אותו אדם אחר.הערים הסמויות מעין" הוא משהו שנולד כדי להיות אהוב על בני נוער (בעיקר בנות נוער). קיסר סין שומע ממרקו פולו על ביקוריו בערים רחוקות. אבל הערים האלה אינן מקום גיאוגרפי אלא יותר משל רב משמעי לחיים ולאנשים, הכתוב בפיוטיות רבה.


 ועכשיו מגיע הזמן לסיפור האהבה שלי. מה קורה כאשר תולעת ספרים פוגשת בתולע ספרים. הם מחליפים טעמים בסניף של סטימצקי, ומגלים שכל אחד מהם גדל על ספרים אחרים. זה לא שהטעם שונה. המטבח בו התבשל הטעם הזה הוא אחר לחלוטין. בתמיהה, בחצי סודיות שאלו אותנו "זה נכון שהיו לכם דייטים בחנויות ספרים?" אז לא ממש דייטים, אבל בהחלט בילינו בין מדפים שעות רבות מהזמן המשותף שהיה לנו אז. כל אחד נלהב לשתף את האחר בספר ממש מקסים שחובה לקרוא. כך הכרתי את ההוביט, והוא היה רק הפתח לספרים אחרים שהופיעו לפתע על המדף שלי למרות שמעולם קודם לא שמעתי את שמעם. לא היה זה התרגום הרשמי, אלא זה החובבני שנעשה בידי השבויים שלנו שישבו בכלא המצרי וחיפשו תעסוקה כנגד הטירוף שמסביבם. אחר כך הגיע שר הטבעות ועוד ספרים עבי כרס ומלאי תוכן. אבל אני עדין שומרת חסד נעורים לבילבו ההוביט חובב השגרה ושונא ההרפתאות שנגרר למסע מופרך אל הר הדרקון ואל האוצרות שהוא טומן.


 כשכבר הייתי נשואה למדתי להכיר עוד מאותו "מטבח" לא מוכר לי. בסיוע הגיסים שלי העזתי לפתוח ספרים שקודם לכן לא הייתי מעלה על דעתי שיש בהם משהו מעניין. וכך פתחתי ספר ירקרק שעל עטיפתו, שומו שמים, מופיעה בחורה במכנסיים קצרים, ושיש לו שם מוזר להפליא "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה". פתחתי ונשביתי בקסם. אני לא חושבת שיש משהו שדומה או ששווה בערכו לדאגלאס אדאמס. השזירה המופלאה של רעיונות הזויים בזה אחר זה, כך שמילה שנכתבת בהתחלה כבדרך אגב, מתגלה לקראת סוף הסיפור כמפתח העיקרי, ועשרות תתי מעגלים נפתחים ונסגרים כל הזמן במקומות בלתי צפויים בעליל. אבל יותר מסדרת "מדריך הטרמפיסט" שצברה מיליוני מעריצים אני מחבבת יותר את עלילותיהם של הבלש ההוליסטי דירק ושל קייט האמריקאית שחיה בלונדון, ואת מאבקם המופרך באלי המיתולוגיה כפי שתועד בספר "שעת התה האפלה והעגומה של הנפש". אפילו שם הספר שובה את הלב, למרות שכמובן, באנגלית הוא נשמע הרבה יותר טוב.

 


עם או בלי קשר, זו הרשומה ה-400 בבלוג שלי, וגם שבוע הספר, וגם יום הולדת של איש אחד שאני אוהבת. חגיגות זה כיף.













הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

8 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל פלגיה אלא אם צויין אחרת