00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

אב במשרה מלאה

עברנו דירה

גיל ההתבגרות הראשון

06/06/2010

הורות היא לא תהליך מתוכנן. אני לא מתכוון ליצירת התינוק, שהיום יכולה להיות מתוכננת ולא מתוכננת, אלא על החשיבה של מה קורה מחר, לאחר לידת התינוק, מה קורה בעוד חודשיים, שלושה, שנתיים?

כשנולד תינוק אף אחד לא מספר לך על שלבי ההתפתחות של הילד, ואין כאן הכוונה לשלבים שמופיעים בספרי ההורות. יש את שלב השיניים, שלב הגזים, שלב "אני לבד", שלב המריבות על הצעצועים, שלב הבכי שמישהו נעלם מהאופק, שלב הבכי באוטו, שלב הסיר, שלב הישבנון, שלב הבובה במיטה, שלב הלא רוצה בובה במיטה. מסתבר שיש המון שלבים שלא מדברים עליהם, ופתאום הם קורים לך. כשהם קורים אז הסביבה אומרת "נו בטח, היא בת 8 חודשים, זה שלב הדבק". איזה דבק ואיזה נעליים. סופר גלו לידיים של אמא.

דר מתקרבת בצעדי ענק לגיל שנתיים (עוד כמה חודשים ליום הולדת) ומסתבר שעל בני 20 חודש עובר שלב המכונה 'גיל ההתבגרות הראשון' או באנגלית "Terrible Two", גיל שנתיים הנורא. זה יכול להתחיל ב-18 חודש ויכול גם להתחיל עד גיל 30 חודש, אבל כמו ממשל בוש בהוריקן קטרינה, תמיד התופעה תמצא אותך כשהמקלטים נעולים ומסכות האב"כ לא חולקו בזמן.

מסתבר שילדים מתחילים לעמוד על שלהם בהדרגה. זה מתחיל להיות דומיננטי מגיל שנה, שהם רוצים לעשות הכל לבד, והופכים להיות עצמאיים. זה בעיקר מתבטא באוכל שמושפרץ על כל המטבח, שהילד/ה יושב לו בכסא, מרוח במחית פירות/מרק ומנסה לקלוע עם הכפית לפה. נו מילא, עם זה ניתן להתמודד עם איזו מטלית לחה. גם לשיטת הילד הנוזלי (כל הזכויות שמורות ל-OOBI) התרגלתי - דר לא רוצה לעשות משהו, היא "נוזלת" לי בין הידיים עד שמגיעה לרצפה כדי שלא אקח אותה. זה מתבטא גם במשיכת היד "לא רוצה" ובריקוד אפריקני שבטי שכולל רקיעות רגליים חזקות.

עד עכשיו, דרך ההתמודדות היעילה ביותר עם ההתעקשות של דר היתה הסחת דעת. מוחם של הילדים כל כך מפוזר, עד שניתן היה להסיח את דעתה בקלות בכל פעם שהתעקשה על משהו. "רוצה מעדן!". "אין מעדן עכשיו, עכשיו יושבים לארוחת ערב. הנה כמה כפיות צבעוניות מאיקאה". וזה נגמר. הכפיות הרבה יותר מעניינות, ובכלל שכחה מה רצתה קודם. הבעיה היא שהסחת הדעת הופכת להיות קשה יותר ככל שהם מתבגרים ונוטים "להנעל" על משהו.

מסתבר שיש להתרגזויות האלה גם שם בלועזית "טנטרומים". לי זה נשמע שם מוצלח ללהקת רוק - "דר והטנטרומים".

אבל דבר לא הכין אותה לסופת "הוריקן דר" שהתרחשה בביתנו לפני שבועיים. הייתי עם דר אחרי הצהריים בבית והיא שיחקה בצעצועים ואכלה פירות. בשלב מסוים היא ביקשה בננה. היא מאוד אוהבת בננות, אלא שבאותו שבוע הכנסתי את הבננות למקרר כי הן הפכו להיות רכות מדי ולא רציתי שגם הן יהיו נוזליות. הוצאתי לה בננה מהמקרר וקיפלתי. היא החזיקה את הבננה ביד והופתעה מכך שהבננה קרה.

"זה קר" היא אמרה תוך עיוות הפנים.

"אני יודע, הבננות היו במקרר".

"לא רוצה" היא צעקה.

"טוב, אז נשים את הבננה בצד על השולחן ונחכה שהיא תתחמם קצת" אמרתי.

שמתי את הבננה על השולחן.

"רוצה בננה" היא מושיטה את הידיים לשולחן.

"אבל זה קר" אני אומר.

"רוצה בננה"

"טוב, הנה הבננה, אבל זה קר".

"לא רוצה את הבננה. זה קר".

"טוב, נשים על השולחן".

"רוצה בננה".

"אבל זה קר".

"רוצה בננה" (רקיעות רגליים).

"אבל הבננה קרה. בואי נקרא סיפור".

"רוצה בננה אחר".

"אבל אין אחר, אין בננות אחרות. את רוצה לצאת החוצה לשחק בחצר?"

"רוצה בננה".

נתתי לה את הבננה, טעמה ממנה בפעם השלישית והתעצבנה "לא רוצה את הבננה הזה. רוצה אחר!"  לקחה את הבננה, שברה לשניים והעיפה על הרצפה.

מאותו רגע החל משהו שדומה לאזעקה של תרגיל העורף בתוך הבית, בלי יכולת לכבות את הסירנה. הבכי לא היה ניתן להפסקה. מה לא ניסיתי כדי לכבות את השריפה? סיפורים, צעצועים, חיבוקים, ריקודים, ממש כמו אבא של נועם בסיפור "את זה". בשלב מסוים דר אמרה "אני הולכת לישון בחדר". הלכה לבד, טיפסה על סורגי המיטה ונשכבה במיטה כשהיא מתנשמת בכבדות כאילו סיימה ריצת מרתון. נתתי לה להירגע כמה דקות. לאחר מכן שוב פרצה בבכי. הרמתי אותה מהמיטה. שוב בכי, שוב רצה לחדר וטיפסה על המיטה ונשכבה.

פניתי לנשק יום הדין. לקחתי אותה לאמבטיה ומילאתי לה אמבטיה חמה. לאחר כמה דקות של בכי מתחת למים הזורמים היא הצליחה להירגע. מדי פעם המשיכה לילל חרישית, כשהיא קוראת "אמא אמא". לאחר 10 דקות איריס הגיעה מהעבודה, כמו משאית כיבוי שפרצה הביתה. מסתבר שרק לינוק מכבה את השריפה ומרגיע אותה סופית.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

4 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל דרור כהנוביץ אלא אם צויין אחרת