00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

כלבה זקנה לומדת טריקים חדשים

יום אחד של קיץ במעברה

03/06/2010

בכל בוקר אמא מביאה לטומי'קה ולי קערת מים מהברזייה. אנחנו רוחצים ידיים ופנים, ‏מצחצחים שיניים ומסתרקים. אני מרטיבה מעט את שערי, ומול הראי הקטן הרבוע, שתלוי על ‏דופן הצריף, אני מנסה ליצור תלתל שיפול חלקית על מצחי. אמא אומרת שאני מאד יפה, ‏ולכן אני גם קצת גנדרנית‎.‎


אני מיטיבה את מיקום הגומי שבתחתית מכנסי ההתעמלות הכחולים שלי, כי הוא חותך ‏בבשר. על גבי תיק עור חום וענק. לילדים ממשפחה טובה, כמונו, תופרים תיק עור בהזמנה ‏עוד בכיתה א'. התיק חזק וגדול, כי הוא צריך ללכת איתנו לבית הספר לפחות שמונה שנים‎.‎

כבר קיץ, ויש רק עוד מספר ימים להתחלת החופש הגדול. בשעה זו עוד לא חם מדי. אנו ‏הולכים בשביל העפר הכבוש, שמשני צידיו צמחים וקוצים יבשים. שקט עכשיו ואנו שומעים ‏קול של המון חרקים רוחשים בעשביה.חיפושיות אדומות מנוקדות עפות באויר, ולפעמים ‏נוחתות לנו על כף היד‎.‎

אברם מחכה לנו בפתח הצריף שלו ומצטרף אלינו. אני מאוהבת באברם. למעשה, אני ‏מסדרת את התלתל על מצחי כדי למצוא חן בעיניו. אברם הוא שמנמן ואדמוני, פניו מלאות ‏נמשים והוא תמיד מחייך או צוחק. בהמשך הדרך מצטרפת גניה הקטנה ואף ציפורה ואחיה ‏הקטן יעקב. אנו חבורה עליזה, שמגיעה יחדיו לבית הספר – מבנים מעץ לכל כיתה, עם חצר ‏עפר גדולה במרכז‎.‎

אברם לומד אתי בכתה א'. אנחנו יושבים ליד אותו שולחן. הוא שותה את הקקאו שלי ‏שמכריחים אותנו לשתות בהפסקת עשר. כוסות הפח מסריחות, אבל לאברם לא איכפת‎. ‎
אנחנו מפטפטים כל הזמן בינינו בשיעור ובהפסקה‎.‎

היום יום ששי, וכשנחזור מבית הספר, נעזור לאמא לטפל בפשפשים. אמא אומרת כי בארץ ‏שממנה באנו לא היו פשפשים בבית, ואם היו – לא דיברו על כך כי זו היתה בושה גדולה‎.‎

אצלנו במעברה לכולם יש פשפשים: הצריף שלנו עשוי בד שמתוח על קורות תומכות מעץ. ‏הריצפה עשויה בטון יצוק . אנו ישנים על מיטות סוכנות ועליהן מזרונים ממולאים בקש. אין לנו ‏מים זורמים בצריף. בתי השימוש הציבוריים מסריחים ומטונפים, והמקלחות אף הן ציבוריות ‏וריחן דומה לריח השירותים‎.‎

הפשפשים נמצאים בשטח המחיה הכי טוב עבורם. נראה כי הם מודיעים לפשפשי העולם ‏‏"היי, חבר'ה, מצאנו מולדת”, וכולם עולים אלינו לצריף‎.‎

כשאנו חוזרים מבית הספר, אנחנו עוזרים לאמא לגרור את ארבעת המזרונים שלנו החוצה. ‏אמא פותחת את קפלי המזרון, ואנו רואים חבורות חבורות של פשפשים, שבשלב זה הם עדיין ‏טובי לב, כי לא עולה בדעתם שסופם קרב‎.‎

אמא טובלת מטאטא זרדים קטן בפחית נפט, ואז היא מטאטאת את מושבות הפשפשים על ‏האדמה היבשה. בתום העבודה על ארבעת המזרונים, יש מתחתיה ערימה יפה של פשפשים ‏טבולים בנפט, שחלקם עדיין מזיזים את גפיהם. אז שופכת אמא מעט נפט על הערימה ‏ומבעירה אותה‎.‎

‎ ‎מאחר ששכנים נוספים עוסקים בפעילות זו באותה הזמן ממש, השכונה מתמלאת במדורות ‏קטנות, בעשן ובסרחון נורא‎.‎

מדאם לוי יושבת מתחת לעץ הזית ומתבוננת בנו. מאדאם ודומנו לוי לא עוסקים לעולם ‏בהדברת הפשפשים. למרות שמאדאם לוי מתגוררת בצריף כמו שלנו – יש לה עוזרת שעושה ‏את העבודות הגסות. היא אישה מן האליטה, שלא טובלת ידיה במים קרים‎.‎

מאדאם ודומנו לוי עלו מבוקרשט, אך הם ממקור ספרדי. הם מדברים רומנית עם הפרולטריון ‏אך ביניהם מדברים ספניולית‎.‎

מאדאם לוי גורבת גרבי משי גם בקיץ. את שיער ראשה השחור היא מרימה בתסרוקת ‏פומפדור. דומנו לוי מוציא עבורה בכל בוקר שולחן קטן מכוסה במפת מקראמה ועורך לפניה ‏תופינים, כד פורצלן עם קפה, וספל מעוטר עם תחתית תואמת‎.‎

מאדאם לוי אומרת לאמא: “טוסקה דראגה, את צריכה להתרחק מהאש, העשן מזיק מאד ‏לעור הפנים". בשלב זה פניה של אמא שחורות מפיח ויש לה ריח של באר נפט. אמא מאד ‏אוהבת את מאדאם לוי, מפני שהיא מזכירה לה את כרמן. אני לא יודעת מי זו כרמן, ואמא ‏מסבירה לי שזאת אשה ספרדיה (או אולי שור?) ששרה על הבמה עד שהיא מתה‎.‎

אחרי טקס הבערת הפשפשים אמא שופכת מים על הבטון בצריף כדי לצנן את האויר, כי ‏בפנים שורר חום נורא ואנחנו הולכים להתרחץ. אמא לא מסכימה שנלך למקלחות הציבוריות. ‏משתוללת מגיפת פוליו, ואמא בטוחה שחיידקי הפוליו אורבים לי ולטומי'קה על הברזים ‏והרצפות‎.‎

אני יושבת בגיגית בצריף ואמא מביאה מספר דליי מים. את הראש היא חופפת לי בעצמה ‏בסבון כביסה חום וגדול. אחר כך היא שוטפת את השיער במים עם מעט חומץ, כדי שהשער ‏יבריק. יש האומרים אפילו שהחומץ דוחה כינים‎.‎

לילד מבית טוב במעברה יש ריח של חומץ ונפט. אם במקרה הוא פולט גם ריח של ארק, זה ‏מפני שהוא חולה. במה הוא חולה? זה כבר תלוי במוצא. לילד מזרחי כואבת הבטן. הילד ‏האשכנזי סובל מכאב שיניים. הארק שהוא מחזיק בפיו על השן הכואבת שורף את החניכיים ‏עד שהן כואבות יותר מהשן‎.‎


אני יוצאת אפופה בריחות הנקיון שלי. מאדאם לוי קוראת לי "בואי דראגה, תקחי לך עוגיה". ‏היא שומרת לי את המגזינים שכבר קראה, בכל מיני שפות. יש שם תמונות יפהפיות של פרחים ‏אוכלי צמחים, הרים מושלגים וצילומים של הנסיכים הקטנים מאנגליה, עם אמם המלכה ‏ארז'בט (אליזבט בהונגרית‎).‎

מאדאם לוי מלמדת אותי להיות ליידי. יש לה תיק שלם עם צבעים, שהיא מורחת אותם על ‏עיניה ועל שפתיה, ואף מציירת לעצמה נקודת חן שחורה בלחייה השמאלית, בצורת לב פעוט. ‏היא נותנת לי להשיב רוח על פניי עם המניפה הנהדרת שלה, שעשויה קאוצ'וק שחור עם פרחי ‏שושנים אדומות‎.‎

מאדאם לוי מורחת לי בושם ארפז' מפריז מאחורי האוזניים ועל פרקי הידיים. ואז היא מציירת ‏גם לי לב קטן שחור באמצע הלחי. לו אברם היה רואה אותי עכשיו‎!‎

מאדאם לוי מראה לי את ספלי הפורצלן שלה עם פסי זהב ופרחים עדינים. היא מסבירה לי ‏שהם של "הוצ'נרוייטר", שזה בית חרושת הכי משובח לחרסינה. וכך בודקים אם המוצר ‏משובח: היא נוקשת בכפית הכסף הקטנה שלה על הספל. נשמע צליל ענוג של פעמונים ‏קטנים‎.‎

כמובן שאני בודקת את הדבר בבית. אני לוקחת כוס זכוכית שלנו ונוקשת עליה במזלג מפח. ‏מה אגיד, “הוצ'נרוייטר" זה לא‎.‎

אמא הולכת להתקלח במקלחת הציבורית. כמובן שהיא הולכת בשעות של הנשים. כי יש גם ‏שעות של גברים. אבל הגברים טועים הרבה פעמים ונכנסים בשעות הנשים. הנשים צורחות ‏אך גם צוחקות, והגבר נסוג ומבקש סליחה. אני אוהבת ללכת עם אמא למקלחת, ולהציץ ‏בנשים. כאשר אמא מתקלחת, אני יושבת על ספסל בצד, אשר עליו אמא פרשה לי מגבת ‏נקיה. הנשים מתרחצות בסבון "שמן" ומשפשפות גופן בליפה. מימי מלאה תמיד בסימנים ‏כחולים. אמא אומרת לי שמימי נופלת הרבה. אני שומעת שהנשים וגם מימי עצמה מקללות ‏את נסים, "שילך לאלף עזאזל”. אמא מוסיפה בהונגרית "דוגוייון מג", (שיתפגר). אני לא ‏מבינה למה כועסים כל כך על בעלה של מימי, כשהיא עצמה מגושמת ונופלת כל הזמן‎.‎

אחר כך אני הולכת לאברם לשחק חמש אבנים. אנחנו יושבים על העפר הכבוש ליד הצריף ‏שלו כאשר אברם צריך להתפנות. אנחנו הילדים לא מורשים ללכת לשירותים הציבוריים. אנו ‏עושים צרכינו בסיר בצריף, ואז אמא מכסה את התוצרת בנייר והולכת לשפוך אותה ‏בשירותים‎.‎

אברם הוא ילד ידידותי ולא ביישן, לכן הוא צועק לאמו "אמא, קקה!”. אמו מוציאה לו מחלון ‏הצריף את הסיר שלו, אברם מסיר את מכנסיו יושב על הסיר ומחרבן, אך מצליח לעמוד ‏בתורו במשחק חמש האבנים‎.‎

אברם צועק לאמא "גמרתי". אמו מושיטה לו מהחלון חבילת גזירי עיתון. אני מפנה את מבטי ‏הצידה (מאדאם לוי לימדה אותי איך ליידי מתנהגת) עד שאברם מתנגב, שאז הוא לובש את ‏מכנסיו ומחזיר את הסיר המלא לאמו דרך החלון. אוי, כמה שאני מאוהבת‎.‎

‎ "‎שיינה בילדר, תמונות יפות!” צועק הצלם שמגיע בכל ששי ושבת למעברה. האמהות ‏מלבישות את הילדים בבגדיהם היפים, והצלם מקפיד לצלם אותנו על רקע עצי זית ‏פסטורליים. לעולם לא רואים בדל צריף בצילומים. הילדים מאד אוהבים להצטלם. גם ‏מאדאם לוי, שהיא בת ששים, מתה להצטלם. היא מחזקת את נקודת החן, מורחת שוב את ‏האודם שלה בתנועות מיומנות ומצטלמת עם המניפה הפרושה שלה. כשאנחנו מקבלים את ‏התמונות אחרי שבוע, אנחנו נראים יפים לא פחות מהמלכה ארז'בט והנסיכים הקטנים בגני‎ Q.‎

היום אנחנו לא מצטלמים, כי אמא רבה עם שיינה. בפגישה האחרונה שלהם היא טרקה בפניו ‏את דלת הצריף ואף אמרה לו "קיש מיר אין תוחס".אני מבינה שהיא הציעה ששיינה ינשק לה ‏באזור הדרומי‎.‎

אמא צדקה, כי שיינה הוליך אותה שולל. וכך היה המעשה‎:‎

‎ ‎שיינה אמר כי אחת לשנה הוא מסדר מחדש את הוויטרינה של הצלמניה שלו. אז הוא בוחר ‏באחד מצילומיו שהיו כמובן בשחור-לבן, מגדיל אותו וצובע אותו במו ידיו בצבעים טבעיים. ‏כצפוי, הוא בוחר במצולם היפה ביותר‎.‎

אמא יודעת כי טומי'קה ואני הכי יפים במעברה. שיינה גם מחזק את דעתה כשהוא מתחנף לה ‏‏"איפה הילדים היפים שלנו? איפה מלכת היופי הקטנה של המעברה‎?”‎

האמת שאני קצת חושדת בשיינה, כי שמעתי אותו אומר לאמא של גניה הקטנה ש ה י א ‏הילדה הכי יפה במעברה. טוב, זה עניין של טעם, אבל גניה נראית כמו עכבר קטן ואפור, עם ‏שיניה הבולטות ומשקפיה עבות העדשה ושערה הקלוש בצבע חול מלוכלך‎.‎

אמא יודעת את התאריך הקובע, והיא מונה את הימים לקראתו. היא רוצה לראות במו עיניה ‏את התמונה של אחד מילדיה מככבת במרכז החלון‎.‎

אמא מנדנדת לאבא "נכון ששלנו הכי יפים?” אבא אומר "תראי, אולי הטעם שלו שונה, אני ‏לא רוצה שתתאכזבי". אמא מתעקשת "אבל תגיד אתה, באופן אובייקטיבי, האם הם לא הכי ‏יפים?” אבא נאלץ להיות אובייקטיבי "כן, הם הכי יפים" , כי אבא יודע שלא כדאי לו להתחיל ‏עם טוסקה כשהיא מגוננת על גוריה‎.‎

ביום הקובע אמא מלבישה אותנו בבגדי חמודות ואנו נוסעים באוטובוס לעיר, כדי לראות במו ‏עינינו את הצילום הצבוע שלנו בחלון. התחנה נמצאת במרחק מה מן הצלמניה, ואנחנו ‏הולכים ברגל, וככל שאנו קרבים אמא מחישה את צעדיה‎.‎

אני מלאת חששות: מה אם שיינה הגדיל את גניה העכברה, ובחלון יהיה צילום של עכברוש ‏צבוע? מה אם שיינה יגדיל את אברם, שהוא באמת הילד הכי יפה במעברה, או אחד מהמון ‏הילדים האחרים שהוא צילם? האמת היא שבכלל כבר לא איכפת לי אם הצילום יהיה שלי, ‏אבל אני דואגת שאמא תתפרע בצלמניה. בינתיים אמא ממלמלת לעצמה "נם לטזיק (לא ‏יתכן) שהוא יבחר במישהו אחר‎.”‎

אנחנו מגיעים לוויטרינה‎.‎

לסתה של אמא נשמטת, פיה נפער לצעקה אילמת‎.‎

בחלון מוצבת הילדה הכי יפה במעברה, מוגדלת וצבועה בצבעי הקשת: מאדאם לוי, עם ‏המניפה שצבועה כולה אדום לוהט‎.‎

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

71 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל המיזנטרופית אלא אם צויין אחרת