00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

משהו אחר

לא בוכים בקרקס!

הרשומה נכתבה לפני כשלושה וחצי חודשים ומתפרסמת באיחור - -

 

לפני כשבועיים נתלו ליד הגן של בן מודעות המבשרות על בואו של "קרקס אירופה" לאזורנו.

בדרך כלל בן מתעלם מהמודעות הללו באדיקות ואם יש הצעה מצידי ללכת להצעה או למופע כזה או אחר הוא מסרב בתוקף ואני לא לוחצת.

הפעם, להפתעתי הרבה הוא התעניין בקרקס וביקש ללכת וכמובן שנעננו לבקשתו.

הגיע היום ויצאנו לקרקס בהרכב מלא אחרי שניסיתי לשכנע את סיימון שילך איתו לבד ללא הצלחה... בדיעבד הסתבר שבכל זאת קיבלנו החלטה נכונה.

עד פתח אוהל הקרקס הכל היה בסדר ללא רמז או ציוץ של מחאה מבחינתו של בן.

אבל כשעמדנו להכנס הוא כבר התחיל להלחץ ולמעשה סירב להכנס לקרקס ותבע להסתובב כלעומת שבאנו ולשוב הביתה.

לאט לאט, הצלחנו להכניס אותו בכוחות משותפים כאשר הוא כולו חרד.

בוכה, רועד כולו ושטוף זיעה. מראה שכבר הספקנו לשכוח שכן בחצי השנה האחרונה נושא החרדה מאוד התמתן. לא ברור אם עקב טיפול תרופתי שהחל ליטול לצורך העניין או שלא.

המופע התחיל ובן עומד צמוד אלינו עם הגב להופעה וצורח שהוא רוצה ללכת לסבתא...

רוצה "להסתלק מכאן", לא רוצה שהליצנים יגשו אליו...

הבטחנו לו שאף אחד לא ייגש ולצורך העניין גם הקפדנו לשבת בשורה האחרונה אבל זה לא עזר במיוחד.

התחלנו כבר לחשוב על וויתור והתקפלות לכיוון הבית. כמה קשה לראות אותו ככה...

צריך למצוא את האיזון שבין לאתגר אותו ולעזור לו להתגבר על הפחד והקושי במקרים מסוימים ובין ההכרה לעיתים, שהוא פשוט סובל ולא תמיד זה שווה את זה.

בשלב מסוים הצעתי לו ביסקוויט על מנת להסיח את דעתו. את הפופקורן שקנינו לו הוא זנח.

קשה לאכול כששתי הידיים על האוזניים, סוג של הגנה מפני חרדה שסיגל לעצמו.

ואז זה קרה.

הוא הפנה את ראשו, רק לשניה אבל זה כבר עשה את העבודה.

מזווית העין הוא קלט לוליינית קרקס שעפה לה באוויר.

"תראה" הוא אמר לסיימון "היא עפה!"

ואני התחלתי לבכות בהתרגשות והקלה.

כנראה שנראיתי קצת מוזר...

אשה בהריון מתקדם, נראית מותשת בעליל, במקום הכי מצחיק ושמח בעולם.

בוכה.

זה לקח עוד זמן, עד ההפסקה. בן סירב לשבת במקומו או להסיר את ידיו מהאוזניים אך צפה בהופעה בעניין רב, חייך וצחק.

אחרי ההפסקה הוא כבר הוריד את הידיים וישב במקום ואנחנו לא הפסקנו להגיד לו כמה שאנחנו גאים בו על איך שהתגבר על הקושי וניצח את הפחד.

 

בזמן האחרון זה נהיה סוג של מנטרה ונראה שזה עובד.

אני מדברת עם בן על זה שלפעמים הקושי מנצח ולפעמים הוא מנצח ואנחנו מדברים על דוגמאות ממקרים שקרו, בחלקם הצליח בן להתגבר על הקושי אבל היו גם כאלה שלא.

אני מסבירה לו שזה בסדר לפחד וגם אני מפחדת לפעמים, כל אחד מפחד.

אבל שגם כשמפחדים כדאי מאוד לנסות ולהתגבר וכמובן שנעזור לו ונשמור עליו.

בן גאה בעצמו על הצלחות שכאלה.

בנוסף, יש גל חדש ומופלא של רצון לעצמאות.

בן מתקלח לבד, עצמאי לגמרי בשירותים, מוריד את הבגדים והולך לשים בסל הכביסה... אפילו כשמנסים לעזור לו בדברים שעדיין מתקשה מעט כמו חפיפת הראש הוא מוחה על כך באמירה נחרצת :"אני עצמאי ובוגר ואל תפריעי לי!"

מנגד יש גם אמירות כמו :"אני לא רוצה להיות גדול, אני רוצה להיות שוב תינוק"

אולי תגובה לבואו הצפוי של האח החדש.

וגם שאלות ריטואליות בלתי פוסקות, האם אנחנו אוהבים אותו? האם אף פעם לא נפסיק לאהוב אותו? האם גם כשאנחנו כועסים עליו אנחנו אוהבים אותו?

וכמובן שאנחנו מבטיחים לו שכן וששום דבר בעולם לא ישנה את אף פעם אבל השאלות לא מפסיקות.

עולמו הרגשי מתחיל לאט להיחשף אך הוא לא פשוט להבנה. לא לנו ואני חוששת שגם לא לבן עצמו.

בכל זאת, זאת התקדמות.

גם השיח איתו שברוב המקרים הוא מקוטע ולא תמיד קוהרנטי מתחיל לקבל יותר רצף ומשמעות.

פתאום יש בבית איש קטן, דעתן ותחמן.

כל הזמן הוא מציב לנו אתגרים חדשים, כאלה שמתסכלים פחות וכאלה שיותר.

אך כמו תמיד, בסופו של יום, כל יום, כשאני ניגשת לנשקו בטרם אפרוש לשנת הלילה אני אסירת תודה עליו. על עצם קיומו המופלא, על כל הקסם שיש בו, על החיוך הרחב שכל כל מאפיין אותו.

ויותר מכל אני רוצה שימשיך לחייך. למרות הקשיים.

שימשיך להיות המנצח.

בשבילי הוא תמיד המנצח

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

5 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל bisty אלא אם צויין אחרת