22
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

זיכרון בפועל

וורשה 2010 - יום שלישי בבוקר

כשנסעתי בפעם הראשונה לסדנת ייעוץ הדדי בפולין, לא הספקתי בכלל לטייל, לא לפני הסדנה ולא אחריה. הפעם כבר הייתי די בטוח בעצמי כדי לטוס לבדי יום לפני הסדנה ולתור את העיר. הזמנתי לי מקום ללילה אחד באכסניית "אוקי דוקי", אכסנייה שעליה קיבלתי המלצה חמה ממישהי שלנה בה לפני שנתיים. ממה שקראתי ולמדתי, הגעתי למסקנה שיום עד יום וחצי אמורים להספיק לי. אינני נהנה לבקר במוזיאונים. גם אתרי מורשת יהודיים לא עושים לי את זה, לא בתי כנסת ולא בתי עלמין. אני יותר בעניין של מבנים מפוארים, רחובות עתיקים, גנים מטופחים. אטרקציות תיירותיות שמשמחות את העין ואת הלב. למדתי, שכל האטרקציות של וורשה מרוכזות לאורך ציר לא ארוך ממערב לנהר הוויסלה, ציר שמדריכי התיירים קוראים לו "הדרך המלכותית".

בקצה הצפוני של הציר נמצא מתחם העיר ההיסטורית, שיש לו שני חלקים: העיר העתיקה (StareMiasto) והעיר החדשה (NoweMiasto). מכיכר העיר העתיקה דרומה יוצא רחוב קרקופסקיה פשדמיישצ'ה, שלאורכו ממוקמים מבני ממשל ודת, כולם מקושטים ונאים. הרחוב מגיע עד לכיכר נאה, שבמרכזה פסלו של קופרניקוס. משם הוא משנה את שמו והופך לרחוב נובי שפייאט, ואחרי כיכר צ'ך קז'יז'י הוא הופך לרחוב אלייה אויאזדובסקיה.

כיכר צ'ך קז'יז'י אינה אלא כיכר שלושת הצלבים, שם שאני זוכר היטב. כשהייתי ילד, למדנו בבית הספר קטעים מהספר "מוכרי הסיגריות מכיכר שלושת הצלבים", ספר לבני הנעורים על נערים יהודים בגטו וורשה בתקופת המלחמה. לפיכך, הייתי סקרן לראות את המקום. כאמור, בהמשך לכיכר נמצא רחוב אלייה אויאזדובסקיה, ובקצה הדרומי של הרחוב נמצא פארק ווז'יאנקי (ŁazienkiPark), גן אנגלי רחב ידיים ובו ארמונות ומונומנטים. פארק ווז'יאנקי נחשב לקצה הדרומי של "הדרך המלכותית". קוראיי אולי שמו לב לאות הפולנית Ł, שנהגיית כמו W באנגלית. מי שמטייל בוורשה לבד, כדאי מאד שיכיר את אופן הגיית האותיות בפולנית, שאינו דומה לאופן הגייתן באנגלית.

עוד ארבע אטרקציות שכדאי להזכיר הן הגנים הסקסוניים וכיכר החייל האלמוני, שתיהן במרחק הליכה מרחוב קרקופסקיה פשדמיישצ'ה, ארמון המדע והתרבות, שנמצא במרחק שלוש-ארבע תחנות בחשמלית משם, וגני ווילאנוב, שנמצאים בפאתיה הדרומיים של וורשה, ואליהם לא הצלחתי להגיע בנסיעה הזו. לפני הנסיעה, צלצלתי לשגרירות פולין בישראל וביקשתי מפה של וורשה עם פירוט קווי התחבורה הציבורית. מפה כזו לא הייתה להם, אבל הם היו מאד נחמדים, והם שלחו לי בדואר כמות נאה של עלוני תיירות, מקצתם בעברית, שעזרו לי מאד בתכנון הטיול. במעטפה היו גם עלונים צהבהבים אפרפרים על בתי כנסת ועל מרכזי תרבות יהודיים, אבל את אלה גנזתי מייד. מזה יש לי מספיק בארץ, לא ?

הטיסה שלי נחתה לתוך מרבד כבד של עננים, שכיסה את נמל התעופה על שם פרדריק שופן. יכולתי לראות את השמיים הכבדים מבעד לחלונות המטוס, וכבר דמיינתי איך כל תכניותיי טובעות במטחים של גשמי זעף, אבל למזלי, ארובות השמיים לא נפתחו. המזוודה שלי הקדימה לצאת מן המסוע, ותוך זמן קצר עמדתי לפני שער היציאה של נמל התעופה. נמל התעופה הבינלאומי של וורשה הוא מקום נעים וידידותי לתייר: מצאתי בקלות את דלפק החלפת המטבע ואת משרד המידע לתיירים. עם חופן זלוטי בארנקי ועם מפות של קווי החשמלית ושל רחובות מרכז העיר, פניתי לתחנת האוטובוס מספר 175. יידן-שיאדם-פיאנץ', לדוברי הפולנית שביניכם.

האוטובוס עושה מסלול ארוך מנמל התעופה למרכז העיר, הולך ומתמלא ככל שמתקרבים למרכז, ואני מרגיש שלא בנח עם המזוודה שהנחתי על המושב שלידי, כשבמעבר עומדים אנשים. צפוף פה מכדי להזיז אותה ממקומה בלי שתפגע במישהו. ברגעים כאלה אני שמח, שאין עלי סימנים שמעידים על מוצאי. האוטובוס מביא אותי עד איזור האוניברסיטה של וורשה, ששם אני יורד. השמיים עדיין מעוננים, אבל כבר בהירים יותר. אני ברחוב קרקופסקיה פשדמיישצ'ה, והוא באמת משובב עין, כמובטח בברושורים. ממולי אני רואה את פסלו של קופרניקוס. אני מוציא את המצלמה ודופק כמה צילומים בשביל הסיפתח.

 

צעדתי עשר-עשרים דקות מערבה, ואיתרתי את האכסניה. היא נמצאת בקומה השלישית והאחרונה של בניין מגורים נעים סבר, ששתי הקומות הראשונות שלו הן קומות משרדים. הבניין צופה אל כיכר שכונתית מוריקה וחמודה, מנוקדת עצים גבוהים וספסלים. לא קל לטפס במדרגות עם המזוודה ותיק הגב, אבל בהמשך אלמד להנות מזה שהאכסנייה ממוקמת בתוך הסביבה העירונית, ולא במובלעת תיירותית, שנערי מעלית ונהגי טקסי משוטטים בה ואורבים ללקוחות. שילמתי על החדר לפקידת הקבלה הצעירה והחמודה, והיא לקחה את המזוודה שלי לשמירת חפצים, כי את החדר אפשר לקבל רק בשלוש אחר הצהריים.

המסרון ממיה תפס אותי בדיוק שם. קבענו לשתות יחד קפה ב CoffeeHeaven, בית קפה בפינת רחוב מרשווובסקה ורחוב שפייטופשיסקה. מיה היא מישהי שהכרתי בייעוץ הדדי בארץ, ולומדת עכשיו וטרינריה בתוכנית לסטודנטים זרים באוניברסיטת וורשה. CoffeeHeaven הוא רשת בתי קפה מפונפנים, מיה הגדירה אותה בתור המקבילה המקומית ל"ארומה". רחוב מרשווובסקה הוא שדרה רחבת ידיים, שחוצה את מרכז וורשה מצפון לדרום, במקביל ל"דרך המלכותית" ולנהר הוויסלה. לי הוא הזכיר את האופן שבו רחוב אבן גבירול בתל אביב מקביל לרחוב דיזנגוף ולחוף הים, רק שרחוב מרשווובסקה הרבה יותר רחב, והבניינים לאורכו הרבה יותר גבוהים. מכיוון שנשאר לי קצת זמן עד הפגישה עם מיה, צעדתי צפונה ברחוב מרשווובסקה, ועשיתי סיבוב בגנים הסקסוניים הסמוכים.


אחרי הקפה עם מיה, יצאתי לרחוב שפייטופשיסקה והתחלתי לשוטט. למעשה, זהו הדבר שאני אוהב לעשות בטיולים שלי: לשוטט. באחד הצמתים, כשחיכיתי לאור הירוק, עמדו לידי זוג סטודנטים, והבחורה פנתה אלי בפולנית. חייכתי והתנצלתי:"נו מובי פו פולסקו". הם חייכו חזרה ופנו לענייניהם. הלכתי מזרחה עם הרחוב עד הצומת, ופניתי שמאלה לרחוב קרקופסקיה פשדמיישצ'ה, שהוא, כאמור, השליש הצפוני של הדרך המלכותית, ושבו הוריד אותי האוטובוס רק לפני כמה שעות.

הנה שוב פסלו של קופרניקוס, והנה נפרשים למול עיניי מבני האוניברסיטה ההדורים, שכולם יושבים בבניינים שהיו פעם ארמונות של האצילים הפולניים. אני צועד בצד שמאל של הרחוב, והארמונות ניצבים מולי. הנה ארמון סטאשיק, הנה ארמון צ'אפסקי, הנה ארמון קז'ימייז'ובסקי. בין הארמונות עומדות כנסיות, הדורות ונאות אף הן. בחזיתות המבנים משתרעות גינות פרחים קטנות ומטופחות, ובכמה מן הגינות יש פסלים נאים של דמויות המופת של האומה הפולנית. עצים תמירים נטועים בצידי הגנים, שופעי עלווה ירוקה. אירופה.

אחת בצהריים. קניתי לעצמי את הגלידה הוורשאית המפורסמת, המתנוססת כעמוד ארוך מעל הגביע הקטן, והמשכתי צפונה. הנה ארמון רדז'יוויל, מעונו הרשמי של נשיא פולין. הארמון, והרחבה הנאה שבחזיתו, הופיעו לאחרונה במהדורת "רואים עולם" ביום שבו התרסק מטוסו של נשיא פולין מעל סמולנסק שברוסיה. גם היום, כמה שבועות אחרי, עוד יש בכיכר זרי פרחים, נרות דולקים ואנשים מתגודדים לידם. צלילי נגינה נשמעים, מזכירים את ימי ששי אחר הצהריים בכיכר רבין. אני ממשיך צפונה, חולף על פני מוזיאון מארי קירי ועל פני כנסיית סנט אני, ומגיע לפלאץ זמקובי. זהו המקום, שתמונתו מתנוססת בראש כל פרסומי התיירות של וורשה. זוהי כיכר משולשת רחבת ידיים, מצידה האחד מתנשאת מצודת המלך, מצידה השני מתחילה העיר העתיקה, ובמרכזה עמוד זיגמונט. כרכרה רתומה לפוני ממתינה לתיירים החפצים בסיור בסמטאות העיר העתיקה.

התייר המיקרי עשוי לתהות הכיצד העיר העתיקה נראית כל כך חדשה. החזיתות נראות כאילו רק אתמול טייחו אותן. הכרכובים נראים כאילו יצקו אותם בגבס. הנחושת של הפסלים אינה מסגירה אף סימן של ירוקת. התייר הישראלי עשוי לגלות, שהעיר העתיקה של וורשה מזכירה לו את השיחזורים המתקתקים והממוסחרים של יפו ושל הרובע היהודי בירושלים. אבל התייר הישראלי שגם הכין את שיעורי הבית, הוא כבר יודע: כל זה באמת חדש. בשנה האחרונה למלחמת העולם, הגרמנים החריבו את וורשה עד היסוד, לא השאירו בניין על תילו. זו הייתה דרכם המעודנת להעניש את הוורשאים על חתרנותם המתמשכת נגד השלטון הגרמני, ועל המרד הגדול שפתחו בו כשהצבא האדום כבר חנה לא רחוק משם. בלשכת התיירות בפלאץ זמקובי אפשר לראות תמונות של וורשה לפני החורבן, ולהתרשם מעבודת השיחזור שנעשתה.

ועדיין, ראה זה פלא, וורשה היא עיר חייכנית ומסבירת פנים. במיוחד אם אני משווה אותה לפראג, שהגרמנים חסו עליה, ולא נגעו לרעה בארמונותיה ובכנסיותיה. כשטיילתי בפראג, הייתה לי תחושה שלא ממש מתים שם על התיירים. בוורשה, כל אחד מנסה לעזור לך להתמצא, אפילו מי שלא מדבר אף מילה אנגלית. מי שכן מדבר אנגלית, סיכויים טובים שישאל אותך מניין אתה, כמה זמן אתה כבר כאן, ואיך וורשה ופולין מוצאות חן בעיניך. גם כאן אנשים כמהים למילה טובה מפי זרים.


הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

18 תגובות

נשארים מעודכנים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שושן פרא אלא אם צויין אחרת