00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

מציאות מתולתלת

להמשיך את הסוף

(התמונה מהרשת)

 

סופים סגורים או פתוחים? כאלה שמשאירים אחריהם שובל של אינסוף שאלות ותובנות או כאלה שפותרים ולא משאירים יותר מתשובה בודדה... המון מחשבות על הסוף.. ומה שמתחיל אחריו..

אני נתקלת הרבה פעמים בחיים ובמהלך הכתיבה שלי, במחסום הזה שמעמיד אותי בפני השאלה הכי גדולה- איך הסיפור שלי יגמר?

*  *  *

חברה שלי פעם שאלה אותי שאלה מעניינת- מהיכן מגיעים כל הרעיונות לכתיבה, איך המילים מתחרזות על חוט המשי האינסופי הזה בזו אחר זו, בעדינות וקפדנות שמביאה את השרשרת למצבה הסופי והמשמעותי.

אחרי שהסמקתי משטף המחמאות שהרעיפה עליי והתחמקתי בתחכום האופייני לי כשאין לי תשובה מספקת, התיישבתי לחשוב על זה לרגע, והבנתי שהרעיונות הם לא יותר ממילים, מחשבות רצות במשך כל היום, שאם לא אעצור לרגע ואפתח אותן, מאמינה שמהר מאד הן יברחו.
[השאלה האמיתית היא מה אני עושה עם המילים האלה.. ואיך אני גם מכוונת אותן בחֹכמה אל עבר סיום ראוי..]

לא פעם, רעיון מתחיל בנקודה אחת ובדרכו המפותלת, בין נקודות ואבני דרך חשובות, הוא אובד ומאבד ממשמעותו. הדרך לסיום היא קשה ומחושבת.. והיא גם בסופו של דבר מה שיכולה לגרום לסיפור סתמי להתעלות על עצמו (וכמה פעמים קראתי ספרים שההתחלה היתה כלל לא מובנת והסוף, השאיר אותי המומה ומרוגשת...). וכאן מתחיל הקושי שלי.. הסלילה שלקראת הסיום.

ההכנות לסיום, נרמזות בי כבר מהאמצע, לאט לאט עוד פרטים מתמזגים ומשתנים ומתווספים, התשובות לשאלות מתבהרות (לא כולן) ומביאות איתן תובנות חדשות. איבוד באמצע הדרך בלא מחשבה נכונה והגיוניות לקראת ההמשך, יכול להביא איתו הרבה בלבול למי שיקרא את אותו סיפור שאני קראתי מנקודת מבט שונה.

אז אני עוצרת, וחושבת, וכותבת את מה שמרגיש לנכון (או לא), לפעמים מניחה בצד ואז חוזרת שוב להחליט, מתלבטת עם עצמי בדיונים ארוכים.. עד שמרגישה את הרטט הזה, כשאני קוראת ספר עם סוף משובח שעושה אותו לכזה ומשאיר אותי המומה מתענוג.

היי, מותר גם לי לרצות ולהתרגש מהכְּתַבִים של עצמי, לא?

 *  *  *

ואם כבר סופים, אתמול נזכרתי באחד הספרים המרתקים שקראתי ואהבתי אי פעם. "עולם הסוֹף" של אוֹפִיר טוּשֶה גַפלָה. ספר מתוחכם על אדם שמתמחה בכתיבת סופים. במקרה שלו, הסוף הוא התחלה של סוף אחר שמגיע מאוחר יותר, ומשם זה באמת כבר סיפור אחר. הוא גרם לי לחשוב לראשונה... למה כ"כ קשה לי להביא לסוף הדברים.

 *  *  *

זה הזמן להודות, יש לי חשש מסויים מפרידות. פסיכולוג פעם אמר לי שזו יכולה להיות התחלה של "חרדת נטישה", אבל אם אדע איך להתמודד ולטפל בזה, אלמד ואצליח לשרוד. אחרי הכל, החיים מלאים בפרידות, בסופים ובהתחלות (וגם הטיפול עם אותו פסיכולוג, מספר הפגישות היו קבועות מראש, כדי להתכונן אל הסוף..).
מי שמכיר אותי, יודע אפילו שיחות טלפון לפעמים קשה לי לעצור בזמן ולהביא לסיומן. תמיד יש לי עוד דברים שרוצה להוסיף ולומר.. ולפעמים צריך לדעת מתי לעצור אותי בזמן.

סופים מעסיקים אותי לאחרונה. ולאו דווקא כסיומים ברורים.. פרידות מאנשים הן לא רק כשהמוות מתדפק על הדלת ובא לבקר אצל הקרובים, והן גם לא רק סיום של אהבות גדולות של זוגות במערכות יחסים. הן מופיעות גם בין חברים, ידידים וקולגות. שינויים של מסגרת, מיקומים וסטטוס יכולים להוביל בלא להתעכב לסיומים גדולים פי כמה ממה שנדמה, וההתאבלות עליהם יכולים להיות ארוכות וכואבות לא פחות..

גיליתי גם שההבנה ש"הגיע הזמן לסיים", בדרך כלל מקדימה תרופה למכה הבאה. הניתוק היזום מאותם אנשים שעושים לך לא טוב, ממיקומים ופינות חשוכות, משאיר את המקום לחיזוקים ולדברים הטובים...

  *

היום לעוּמת עַבָרי (הרחוק והקרוב יותר ופחות), אני יודעת וגם מאמינה בעצמי, ש'כל סוף הוא התחלה חדשה', זו לא סתם קלישאה. לאט לאט אני מצליחה להסדיר מחשבות כמו שלי הן מרגישות, להתחזק ולהחזיק את עצמי חזקה מול הסופות הכי עצומות שבאות וסוגרות לי דלתות.

ורגע לפני העצב של הסוף, אם חושבים על זה לעומק וגם מאמינים בזה באמת, אותן דלתות שנסגרות, גם פותחות עוד כמה אחרות בו זמן.. ואז יש למה לחכות..

(כמו למשל, לפוסט הבא? )

 

ועכשיו.. ממש רגע לפני ה...

(My only friend)

.THE END

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

31 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל טולה הורוביץ אלא אם צויין אחרת