00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

בלוג בישול וחיים בקצב הסלסה

לא היא !

לא היא !

את חיה, אמא של שחף הכרתי כשפתחתי את פורום האוכל : בישול קל מהיר וחסכוני.

חיה הייתה אחת מהגולשות הראשונות שנכנסו אליי וליוו אותי בדרך .

תמיד פירגנה בחום, תמיד צחקה מהשטויות שהייתי כותבת ותמיד אהבה כל מה שעשיתי, גם כשאני בעצמי לא התלהבתי .

חיה הפכה די מהר לחברה.

היא סיפרה לי שהיא קוראת אותי בבלוג ושאני נותנת לה כוח.

לא הבנתי במה ואז היא סיפרה לי שהיא גם חולת סרטן.

די מהר השיחות ביננו הפכו ליום יומיות.

כשהיה לה קשה לי היה קשה, אבל הייתי משחקת אותה שהקושי שלה זה רק סימן קטן בדרך לניצחון.

אמרתי לה שאלוהים  (יהיה מי שיהיה) לא נותן לנו לנצח סתם ככה וכדי להריח את הריח המתוק של זר עלי הדפנה אנחנו צריכות לעבור הרבה מכשולים שישכנעו אותו שאנו ראויות לעטור את הזר לראשינו.

היא אהבה את המשפט הזה והזכירה לי אותו בהמשך הדרך.

היא הייתה מתקשרת אליי בכל פעם והיינו צוחקות. רוב השיחה הייתה צחוקים.

היא אמרה שאני האדם שהכי מצחיק אותה.

לא בדיוק הסכמתי אתה, אבל שמחתי לשמוע את צחוקה המתגלגל.

וחוץ מלצחוק לימדתי אותה לבשל. אני הייתי מסבירה לה אט אט איך להכין צעד אחר צעד  כל מיני מאכלים .

היא טענה שהיא לא יודעת לבשל.  אני הייתי בטוחה שהיא יודעת , אבל צריכה להזכיר לעצמה שהיא יודעת.

בכל שיעור בישול טלפוני נחשפתי עוד ועוד למי שהיא הייתה ובעיקר מה שהיא הייתה.

הכי אהבתי את סוף השיחות האלו, כי בכל פעם שהצליחה (בטח שהצליחה) הייתי שומעת את השמחה בקולה.

"ארי, לא תאמיני, זה יצא לי! זה הצליח לי"!

היא הכי שמחה כשהצליחה סוף סוף לא להרוס סיר אורז ואמרה שהמתכון שלי של העוף בטעם שווארמה הפך למאכל הכי אהוב של הילדים שלה.

אני חייכתי, כי ידעתי שחיה היא מזן הנשים שיכולות לעשות הכל, חוץ מלמות.

למות צריך לדעת.

הכרתי לצערי לא מעט חברים וחברות שמראש ידעתי מי יודע ומי לא.

אתה טעיתי.

קיבינימט כמה שטעיתי.

אמרתי לה שהיא ואני שייכות לזן השורד. סובל, אבל שורד והיא הסכימה איתי.


מאוד אהבתי לקרוא אותה. עוד לפני שעברנו לשיחות טלפוניות ידעתי שיש בה כישרונות יוצאי דופן.

בכל תגובה שלה אצלי בפורום הבנתי שמדובר באישה שהרבה קוראים ירצו לקרוא וחבל שתכתוב רק בפורום.

שיגעתי אותה ושכנעתי אותה לפתוח בלוג.

היא טענה שהיא ומחשבים לא ידידים והיא אפילו משתמשת בניק של שחף, הבן שלה כי היא לא יודעת לפתוח ניק בתפוז.

אמרתי לה שאעזור לה בכל מה שצריך וכך היה.

חיה פתחה בלוג : חיה בסרט/ן

לימים היא שינתה את שמו ל : החיים זה לא הכל.

השם אמר הכל.

כפי שצפיתי הבלוג פרח ופרח וגדודי אנשים התאהבו במי שאני הייתי מאוהבת בה זה מכבר.

חיה שמחה כי עד לאותו רגע היא לא הייתה משוכנעת שהיא יודעת לכתוב.

רק לכתוב?

היא ידעה כל כך הרבה דברים שזה לא יאמן.

היא הייתה חתיכת הצלחה סוחפת, ואני הייתי מאושרת יחד איתה ובשבילה.

היה חשוב לי שהיא תצליח ועוד יותר שהיא תדע שהיא עושה משהו שהיא באמת טובה בו.


לאחרונה נותק הקשר.

היא לא ענתה לי לשיחות וחשבתי שהיא בסדר, שהיא לא רוצה קשר עם מי שקשורה  למחלה.

אני מכירה את הקטע הזה וכיבדתי את זה.

חיה תמיד אמרה לי שאסור לי להזניח את עצמי ואני לאחרונה הזנחתי.

היא תמיד אמרה שכשטוב לנו אנו שוכחות כמה רע היה קודם והדבר הכי נורא זה להירדם בשמירה, ואני נרדמתי.

כבר שלושה שבועות שאני שוב באשפוזי יום.

לא כי רציתי , אני לא מאלו שרוצות, אבל זה היה אך מתבקש .

והמצחיק הוא שכל הזמן המשפט הזה שלה התנגן לי בראש : אסור להירדם בשמירה.

התקשרתי אליה באשפוז הראשון שלי כדי לומר לה  שאני ילדה טובה ושחזרתי לטפל בעצמי ושאני כבר לא רדומה.

אבל היא לא ענתה.

אמרתי לעצמי שלא חשוב שהיא לא עונה, לו הייתה יודעת הייתה שמחה.

והסתפקתי בידיעה האישית הזו.

אבל ....

כרגע נכנסתי לבלוג שלה אחרי עדכון שקיבלתי למייל וחשכו עיניי.

שחף, הילד שהיא כל כך אהבה ושבעצם ממנו בעקיפין התחיל הכל (הניק התפוזי היה שלו : shahf11 ) כתב שאמו, חיה,  נפטרה.

ואני אומרת שזה לא יכול להיות.

חיה הרי לא ידעה למות.

היא כל כך חיה שזה לא יכול להיות.

אני כותבת כעת, כמה דקות לפני שאני נכנסת למקלחת כדי להתכונן לאשפוז היום שלי ו... לא מאמינה.

חיה לא ידעה למות.

מישהו שם למעלה התבלבל בכתובת.


תמיד כשאנשים שאני אוהבת הולכים אני אומרת שמישהו טעה בכתובת.

יש לא מעט אנשים ש"מגיע להם לא להיות פה".

אנשים רעים, אנשים שלא מפחדים לעשות רע לאחרים .

ובכל פעם שאדם שאני אוהבת הולך אני אומרת שלו היו לוקחים את מי שצריך לקחת העולם שלנו היה טוב יותר , אבל אני לא אלוהים וגם לא המזכירה של מלאך המוות.

לו הייתי אחד משניהם נשבעת שלא הייתי טועה בכתובת.


ואני לא מבינה מה קרה.

הרי חיה הסכימה איתי ששתינו שייכות לזן השורד.

ששתינו שייכות לקבוצת ה"לא יודעים למות".

אז מה, היא שכחה?

שכחה שהיא לא יודעת?

שהיא לא שייכת לקבוצת היודעים?

אמרתי כבר: יש כאלו שיודעים ויש כאלו שלא.

ואסור לעבור מקבוצה לקבוצה. בעצם מותר , אבל רק מקבוצת היודעים לקבוצת הלא יודעים. הפוך זה לא עובד.

בחיי שזה ככה.

תמיד החוק הזה עבד אצלי עם כל החברים שלי ב"חוג הסרטן".

בפעם הראשונה שראיתי חולה לידי ידעתי לזהות בשנייה לאיזו קבוצה הוא שייך וחיה הייתה שייכת ללא יודעים וחיה לחלוטין לא הייתה שייכת לקבוצה ההיא.

אז מה קרה הפעם?

חיה לא הייתה צריכה למות.

היא גם לא הייתה צריכה לחלות.

ואני כעת גם כאובה וגם כעוסה.


הכעס הזה שמפעפע בי בכל פעם של טעות בכתובת.


מה, אני צריכה עכשיו לכתוב : חיה ז"ל?

אפילו השם שלה לא הולך עם ה-ז"ל.

חיה זה חיה, לא חיה – מתה.

זה פשוט לא יכול להיות.

ל א    י כ ו ל    ל ה י ו ת.


זה לא פיר , זה לא נכון, זה לא יכול להיות.

פשוט לא.

וזהו.

אני לא יכולה לכתוב יותר.

סליחה.

 

 

התמונה מכאן


הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

39 תגובות

פלפלים

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל אריאלה פיקסלר אלון אלא אם צויין אחרת