00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

כלבה זקנה לומדת טריקים חדשים

רשומה טראגית

זה עתה חזרתי מבלוגה של פיילה (“זה הגיל להתחיל") שזכתה, בדין, בבחירת העורך לפוסט ‏‏"שישה בתים וגעגוע". הכנסו ולא תתחרטו (בסדר, אני לא יודעת לעשות לינק לכתבה, אבל ‏יש לכם את כל הפרטים. תטרחו קצת).‏

פיילה חכמה, רגישה ומרגשת. היא אמיצה, אינה חוששת לספר על רגשותיה, ולא מערימה ‏שום הסוואות בדרך – היא מכוונת ישר ללב‎.‎

התחלתי להרגיש אי נוחות בבטן. למעשה, רק אחרי כשעה זיהיתי שזו המפלצת ירוקת העין ‏שבוחשת לי במעיים: למה אני תמיד צריכה להסתתר מאחורי חומות של ליצנות? למה אני לא ‏יכולה להרים ולו רשימה אחת, ישרה וכנה, שתספר סיפור אמיתי, ממש כפי שהוא אירע‎?‎

סליחה, לי לא כואב?! לי לא נשבר הלב‎?‎

אמרתי לעצמי: הינה לך אתגר. מצאי לך אירוע טראגי בחייך, והעלי אותו כמו שהוא‎.‎

ובכן, אצלי זה קשור בתיאטרון‎.‎

כמו כולנו, גם אני רציתי להיות שחקנית וזמרת. (כמו שטומי'קה אחי נוהג לומר "אני רוצה ‏לכתוב ספר, אך יש לי שתי בעיות – אני לא יודע לכתוב ואין לי נושא"). לא דקדקתי עם עצמי ‏בפרטים‎.‎

בגיל חמישים החלטתי להשתתף בחוג דרמטי למבוגרים. כך נתגלגל לידי הטלפון של חזי ‏‏(שם בדוי. מאחר שאיני זוכרת את שמו האמיתי, מקננת בי חרדה שמא זה שמו האמיתי‎).‎

לאחר דפיקות לב לא מעטות, הצלחתי ממש לחייג את המספר. וחזי ענה. אהבה משמיעה ‏ראשונה! הדדית‎!‎

אנחנו מדברים כל יום. חזי מספר לי היכן למד ובאילו תיאטראות שיחק. מסתבר שיש המון, ‏אבל המון בתי ספר לא מוכרים למשחק, לא כל שכן תיאטראות שאיש לא שמע עליהם‎.‎

כרגע אין קבוצה לחזי, אך יש לו מספר נרשמים לקבוצה חדשה. אני מדגישה לחזי חזור ‏והדגש שזו צריכה להיות קבוצה של מבוגרים. “תראי" כך חזי "אולי הם לא יהיו בגילך, האם ‏יפריע לך אם הם יהיו בני 40-45?” לא, ממש לא. יש לי רוח צעירה, ואני גם נראית צעירה ‏לגילי‎.‎

הרומן הטלפוני ממשיך בכל עוזו. לא, אנחנו לא עושים סקס טלפוני, מפני שחזי אוהב בנים. ‏וכמה צרות יש לו! וכמה שוברים את לבו הקטן והמסכן‎!‎

כמובן שאני מטפלת בחזי ככל יכולתי. הוא הופך קצת תלותי, ומתחיל להתקשר באמצע ‏הלילה. לפעמים קצת בוכה‎.‎

אני לא שוכחת לשאול על מצב הנרשמים. לא תאמינו (אני כבר לא האמנתי), אך חזי הצליח ‏להעמיד קבוצה. הוא מזמין אותי לפגישה ראשונה במרתף של אולם ידוע בעיר‎.‎

חזי מבקש להביא עמי קלטת וידיאו (זה היה מזמן). הוא אומר כי נקליט את עצמינו מתרגלים ‏וכך נוכל ללמוד משגיאותינו‎.‎

ברור שאני מכינה עצמי כיאות לפגישה של חובבי התיאטרון. אני פורעת את שיערי, ותוקעת בו ‏ורד אדום ליד האוזן. אני לובשת חולצה פתוחה, שאמורה היתה לרמז על קיומם של שדיי ‏‏(אם היו לי). למרות אוגוסט, אני קושרת צעיף ענק על גבי, שכמעט חונק אותי בזמן הנסיעה ‏במכונית. הצעיף הצועני, שנקנה בדלית אל כרמל, נותן לי טאץ' בוהמייני משהו‎.‎


כדרכי, אני מגיעה רבע שעה לפני הזמן הנקוב. אני מיד רואה שטעיתי במיקום. כנראה ‏עומדים להעלות הצגת ילדים. כחמישה עשר בני תשחורת מחכים בפתח‎.‎

חזי מגיע. הוא ניגש ישר אלי, עולה על קצות אצבעותיו ונושק לי שלוש פעמים. אני אומרת ‏לחזי באכזבה "האחרים לא הגיעו". חזי אומר "למה? כולם פה!” ומורה בתנועה רחבה על ‏הילדים הקטנים‎.‎

עכשיו מה עושים‎?‎

נו, נכנסים פנימה. חזי מושיב אותי לידו. הילדים במעגל מולינו. הם בטוחים שחזי הביא מורה ‏דגולה לדרמה, מפני שהופעתו של חזי דהויה משהו ליד ההופעה הצבעונית (שלא לומר – ‏המטורללת) שלי‎.‎

בשיחותינו הרבות, חזי לא רצה בשום אופן לגלות מה נעשה בשיעורים. הוא רוצה אותי ‏מופתעת ונרגשת לקראת כל משימה.”בתולה".(אכן, צריך כשרון משחק‎).‎

בסתר לבי אני מאמינה שאני אשחק ב"מי מפחד מוירג'יניה וולף". חזי אכן מפתיע אותי ומתחיל ‏לברבר על פנטומימה, שהיא לדבריו האמנות הנשגבת ביותר במשחק, ועד ששחקן לא שולט ‏בה, אסור ללמדו כל דבר אחר‎.‎

בסדר, אני ראיתי את מרסל מרסו בהופעה. זה לא מי יודע מה קשה‎.‎

כתרגיל ראשון – חזי מציע שנדגים בפנטומימה אדם מעשן. כל הילדים בהלם, מפני שהם ‏עוד לא בגיל של עישון. למעשה, יתכן שהם אף לא בגיל בר-מצווה‎.‎

מטבע הדברים, חזי מסתכל עלי, מעשנת כבדה של כל מיני חומרים (לרוב חוקיים). ובלא ‏להדגים דבר בעצמו, הוא פונה אלי ואומר "המיזנטרופית תראה לכם איך עושים את זה‎".‎

הילדים לא מופתעים, כי הם שיערו מראש שאני היא המורה האמיתית לדרמה‎.‎

אני כן מופתעת, ועוד איך‎.‎

עכשיו אני מתיישבת בכורסה האדומה המרכזית. חזי מכוון אלי את מצלמת הוידיאו, ואומר לי ‏‏"בבקשה‎".‎

אני אשה מבוגרת. זה לא הולם להשתין על הכסא מבהלה. לפי ההרגשה בבטן, זה גם לא ‏יהיה רק פיפי‎.‎

בהתחלה אני לא עושה כלום. גם הילדים מחרישים. המצלמה מהבהבת באדום. חזי מנענע ‏בראשו בתנועות עידוד‎.‎

צריך לעשות משהו. עכשיו! אני מרימה תיק וירטואלי מהריצפה, מוציאה ממנה חפיסת ‏סיגריות, ושולפת סיגריה (הכל ב"כאילו"). אני מרגישה שזה רע. זה כל כך רע שאי אפשר ‏לעבור על כך בשתיקה. אז אני מתחילה לברבר. חזי רומז "פנטומימה" – אבל מי יסביר ‏לילדים מה אני עושה? אז אני מסבירה: ”אני מוציאה קופסת גפרורים, שמה סיגריה בפה, ‏מדליקה אותה, ועכשיו אני שואפת ונושפת.” אני עושה כמובן את התנועות המתאימות. עד ‏שהבדל חורך את ידי, ו"אני זורקת את הבדל ששרף אותי", ועושה תנועה חדה של זריקה‎.‎

הילדים מוחאים כף. חזי שותק‎.‎

עכשיו אני מתבוננת בקלטת שלי בבית, “ללמוד מן השגיאות‎".‎

אני רואה אשה מטורפת, פרועת שיער, חנוטה בצעיף צבעוני, פרח בשערה. היא מספרת איך ‏היא מעשנת סיגריה, אבל התנועות שלה מראות משהו אחר לגמרי: זו אשה שטובעת בים, ‏זורקת את ידיה לצדדים בהיסטריה, ונלחמת על כל טיפת אויר בריאותיה. התנועה הסופית ‏שלה כל כך נחרצת, שאני מבינה שהיא מתה‎.‎

כך נשבר לנצח חלום חיי. לבי מנותץ לרסיסים‎.‎

אני שמחה שהוכחתי לעצמי ולכם, שגם אני יכולה לכתוב רשומה רצינית, שתשבור את לבכם‎.‎
 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

45 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל המיזנטרופית אלא אם צויין אחרת