00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

כלבה זקנה לומדת טריקים חדשים

תנו כבוד לכירורג הפלסטי

בוקר אחד אני מתעוררת,שמה פעמי לאמבטיה ומסתכלת בראי‎.‎

אני רואה בולדוג‎.‎

האמת, אני מכירה אותו במעורפל מאז היותו גור. יש לו קפלים רכים שנופלים ליד פיו, יש לו ‏סוג של שפמפם עדין, הוא שקט מאד ואני לא מייחסת חשיבות לנוכחותו‎.‎

הבוקר הזה הוא שונה: הבולדוג בשל לגמרי, הקפלים ליד פיו עמוקים ונפולים יותר. שפמו ‏התעבה ונהיה זיפי, ועיניו עגומות המבט משתפלות מטה בהבעה דיכאונית‎.‎

הבולדוג הזה הוא אני‎.‎

אני מבינה שצריך לעצור אותו עכשיו. פיו כבר מוכן לנביחה, אם לא לנשיכה. הוא ירצה ‏להזדווג עם בולדוגים אחרים. כשאני יוצאת מן הבית הוא רודף אחרי בלי רצועה, ומסכן את ‏חיי הציבור‎.‎

הגיע הזמן שאחפש רופא טוב, שיסרס את הבולדוג. זה ירגיע אותו מספיק, כדי שנוכל לדחוף ‏אותו לאיזו מלונה נסתרת‎.‎

אמתכם יוצאת לחקר שווקים‎:‎

אני מגיעה למשרדה המהודר של "רופאת העור האסתטית". המשרד ריק כרגע. הקירות ‏עטורים בדיפלומות בשפות זרות, פרחים רעננים באגרטל קריסטל על השידה. עציצים ‏הדורים עומדים בפינות החדר, ופרוטומה נאה של אשה על השולחן‎.‎

בעודי עומדת וממתינה בנימוס, אני שומעת: “אני דר' גרין". אלהים! הפרוטומה מדברת! ‏שערות הבולדוג סומרות באימה. אנחנו נופלים הלומים על מושבי העור. העור של דר' גרין ‏מתוח עד בוש. טיח עבר מכסה את פניה, ועליו גם שכבת מייק-אפ נדיבה. ריסיה הארוכים ‏מרפרפים על אפינו. הבולדוג מתחיל להתעטש בלי שליטה. הקול בוקע משפתיה - שני ‏דובדבני פרא, שצמחו לאחר הקרינה בצ'רנוביל‎.‎

דר' גרין אומרת: “אנחנו (היא והפרוטומה) נשתיל לך חוטי פלסטיק מתחת לעור המצח. מצד ‏אחד נקשור אליו את גבותיך ונרים אותן. בצידו האחר של החוט יש ווית קטנה, אותה נתקע ‏לך בגולגולת בקו השערות.” הבולדוג מזעיף את גבותיו. הוא על סף נביחה קולנית. אני שמה ‏יד מרגיעה על צווארו, שלא יעשה בושות‎.‎

רואים שדר' גרין לא נבהלת מהבולדוג כי אף שריר בפניה לא נע. קולה ממשיך לבקוע מתוך ‏הדובדבנים. "נזריק לך בוטוקס במצח, נזריק לך רסטילן בקווי הדיכאון שיורדים מאפך לפיך. ‏אני חושבת שזה יעשה את העבודה‎.”‎

‎"‎דר' גרין" כך אני "איך לדעתך הפרוצדורה הזו תשפיע על מראי‎?”‎

נשמע קול פח מתקמט. על הטיח בלחיים נבעים סדקי אורך דקיקים. דובדבני הפרא נמתחים ‏מעט לצדדים וחושפים הרבה פנינים בוהקות, שתולות אחת אחת‎.‎

יתכן שדר' גרין מחייכת. היא אומרת: "את תיראי כמוני‎!”‎


כשאני מתעוררת באמבולנס של מד"א, מסיכת חמצן על אפי, אני יודעת שלעולם לא אגע ‏בבולדוג לרעה‎.‎


אחרי שבועיים אני נכנסת למשרדו של דר' פנחס. כולם קוראים לו בשמו הפרטי כי הוא איש ‏עממי (כך סופר לי), צעיר וחבר'מן. הוא גם אדם הגון, לא מגרסת כספים והשיקולים שלו ‏הם רפואיים טהורים‎.‎

דר' פנחס טרם הגיע. אני יושבת בחדר פשוט, ללא קישוטים. פועל עומד על כסא ומתקן את ‏המזגן‎.‎

אני רואה את חריץ השרברבים של הפועל, שלא חף מתלתלים רטובים. הגופיה שלו מיוזעת. ‏והוא מסריח. אלהים, הוא מסריח כבואש שהתפגר לפני שבועיים בבור שופכין‎.‎

מאד לא נעים לי. אני נלחצת מהאפשרות שהפועל יסיים את עבודתו וילך. אין סיכוי שהוא ‏יקח את הריח איתו. זה ריח שנספג בוילונות ובקירות. למעשה, גם אם הפועל ימות הוא לא ‏יוכל להסריח יותר, ואף ישאיר את ריח חותמו בעולם, הרבה לאחר שלא יהיה עימנו פיזית‎.‎

‎"‎אדושם, אדושם, בבקשה, עשה שהוא לא יסיים‎!”‎

אדושם, כדרכו, לא שועה לי. הפועל מסיים, דופק פעמיים על המזגן,שמצידו מתעורר בקול ‏של טרקטור ישן, ויורד מהכסא. הוא מושך את מכנסיו למעלה. אניצי שער רטובים דבוקים ‏לקרקפתו המתקרחת‎.‎

אז מושיט לי הפועל יד מטונפת ואומר: “נעים מאד, פנחס‎".‎

עכשיו אנחנו בוחנים זה את זה משני עברי השולחן. לדר' פנחס יש אף שבור, שסרוח על לחיו ‏השמאלית. הוא מתהדר גם בכמה צלקות אורך ורוחב‎.‎

הוא מתבונן בי ארוכות ואומר "תראי, לגילך, את בערך בת 80, כן?, יש לך מראה סביר ‏מינוס. לא כדאי לסבול כאבים ולהוציא כסף לשווא. את יודעת, אם תלכי עכשיו הביתה, ‏תתקלחי, תרגישי יותר רעננה, זה יתן את אותו אפקט‎.”‎

ש א נ י אתקלח‎?!‎

תתקלח אתה, ממזר מסריח, חריץ שרברבים שכמוך, חתיכת טינופת אנושית מגעילה (אני ‏צועקת עליו באומץ, בלבי) ואז אני מייבבת בקול: “אבל, אבל, א ב ל אני רק בת חמישים ‏ותשע‎!”‎

 

לעולם לא עוד! לעולם! שום כירורג פלסטי‎!‎

בחדר ההמתנה המפואר של דר' חרמש מתנגנת מוסיקה חרישית. למרות אור רך ונסתר, ‏היהלומים של הממתינות נוצצים בעשרות קארטים. נשים מתוחות פנים יושבות רגל על רגל, ‏נעלי באלי על רגליהן, ותיקי קרוקודיל אפריקני בחיקן. אני מזהה שתי נציגות מהפלבאים - ‏אמא ובת - ואני ממהרת להתיישב לידן. תוך שאני מנסה להסתיר את סנדלי "טבע - נאות" ‏שלי מתחת לכסא אני דוחפת את תיק העור שלי מפלסטיק אל מאחורי גבי, על משענת ‏הכסא‎.‎

הפלבאית הקטנה היא כבת שבע. האוזניים שלה מרהיבות בגודלן, ומכסות כליל תמונת נוף ‏אופקית שתלויה מאחוריה על הקיר. הילדה הזאת יודעת לעוף‎.‎

כמנהג הפלבאים, אמה ואני פוצחות בשיחה. האם מספרת לי כי החליטה לנתח את הילדה ‏למרות גילה הצעיר: “את יודעת כמה הילדים אכזריים. הם צוחקים עליה בהפסקות, ולא ‏מוכנים לשחק איתה. אני אעשה הכל שהיא תגדל בלי תסביכים‎".‎

אני מרגישה צורך לומר מספר מילות עידוד להחלטה הנבונה "תשמעי, טוב מאד את עושה, כי ‏האוזניים הן באמת...” האשה נפנית אלי בחדות: “מה עם האוזניים‎?”‎

‎"‎כלום, אין כלום, אני, אני, אה אה‎"...‎

האשה ממשיכה להתבונן בי ארוכות. ואז היא אומרת: “נכון, האוזניים שלך מאד מוזרות‎".‎

אז מרימה האם את רגלה של דמבו, ומראה לי כתם לידה חום וגדול על ברכה השמאלית. ‏‏“כאשר נפטר מזה, הילדה תהיה מושלמת‎.”‎

נכון. משולחן הניתוחים היא תעוף בלי תסביכים הישר לבית הספר‎.‎

 

מזכירתו המבוגרת וזקורת הדדיים של דר' חרמש, קוראת בשמי. למעשה, היא חובקת את ‏מותני ומובילה אותי לחדר. אני שונאת שזרים (טוב, גם קרובים) נוגעים בי. אבל החיים לימדו ‏אותי, שיש מצבים בהם צריך להבליג. הבולדוג נוהם קלות. הוא מתגנב איתי לחדר‎.‎

כרגע, כשאנחנו כותבים את הפוסט, הבולדוג מציע: “נכתוב – 'בפינת החדר עמד פסל כמעט ‏אמיתי, שהובא מהמוזיאון של מאדאם טוסו בלונדון, ולבש חלוק לבן. ואז הפסל דיבר' חי חי ‏חי‎".‎

‎"‎שתוק" אני אומרת לבולדוג "ארצה‎!”‎

הוא כבר היה צריך להכיר את מחוייבותי העמוקה לאמת‎.‎

פסל השעווה של מאדאם טוסו דווקא י ש ב מאחורי שולחנו האלגנטי של דר' חרמש. הוא ‏לבש חלוק לבן והעלה ניחוחות עדן. על ראשו גידל חממה שלמה, עשויה ערוגות-ערוגות של ‏שערות קצרות, שתולות אחת לאחת. נדמה לי שזיהיתי גם תחילת נביטה של עגבניות שרי ‏קטנות. אפו היה גזום בקו פינוקיו. פניו חלקות לגמרי: לא קמט, לא כתם, לא סימן חיים. הכי ‏כובשות אותי עיניו. אחרי ניתוחי עפעפיים חוזרים, לעיניו סגנון סיני מלוכסן, שגורמות למראה ‏של פזילה קלה, לא בלתי חיננית‎.‎

מאדאם טוסו לא מסתכל עלי כלל. אבל מתבונן בבולדוג בתשומת לב יתירה. הבולדוג מחזיר ‏מבט אמיץ, אבל אני מרגישה ששפמו סומר בחרדה‎.‎

‎ ‎טוסו קובע‎:‎

הרמת עפעפיים עליונים, התחתונים שלך בסדר (אני יודעת, החלפתי לפני שבאתי לכאן). ‏לקמטי ההבעה נזריק שומן עצמי, שניקח מהבטן. (“דוקטור, אולי אתה זקוק לתרומת שומן? ‏בבקשה?”) השומן הזה ייספג בפנים אחרי מספר חודשים, ואז נצטרך לחזור על הרוטינה‎.‎

 

מה זה השתניתי‎!‎

‎ ‎כל רואי השתאו: “תשמעי, רואים שאת אחרי מקלחת טובה, את נראית כל כך רעננה‎".‎

מאז עברו כמה שנים. החומר המתכלה נספג ונעלם. השינוי בעיניים נותר, כי עכשיו אני פוזלת ‏קלות‎.‎

הבולדוג חזר בגניבה אל ביתי. התיידדתי איתו. אנחנו מתכרבלים יחד על הספה, וכותבים ‏יחדיו בבלוג הזה. לבולדוג הזקן יש לעיתים רעיונות טובים‎.‎

אני נמנעת ככל יכולתי מלפגוש עובדים זרים. חלקם פונים אלי משום מה בסינית‎.‎ 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

67 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל המיזנטרופית אלא אם צויין אחרת