00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

כלבה זקנה לומדת טריקים חדשים

תנו כבוד לבנק!

13/05/2010

‎ ‎טומי'קה אחי הגדול ואני יושבים במשרדו של עורך הדין. זה עתה סגרנו את הקצוות של ‏מכירת הדירה של הורינו המנוחים. טומי'קה מוסר לזוג הצעיר את מפתחות הבית. אנחנו ‏חותמים וחותמים על מסמכים לאין ספור. לבסוף מוסר לנו עורך הדין את הצ'ק שלנו. מאחר ‏שטומי'קה ואני יורשים שווים, הצ'ק רשום לפקודת שנינו‎.‎

כמובן שלטומי'קה ולי אין חשבון משותף. אנחנו בוגרים, עם משפחות משלנו. על כן, אנו ‏מחליטים לנסוע לבנק שלי, שהוא קרוב יותר, ולהפקיד את הצ'ק. אני אבצע את ההעברה ‏לחשבון שלו לאחר מכן‎.‎

עכשיו אנו עומדים בתור לכספרים. התור ארוך מאד. אני רגילה לתור הזה, אך טומי'קה שרגיל ‏לבנקאות אישית, משועמם למוות‎.‎

אחרי המתנה קצרה בתור, תוך שעה וחצי,אנו מגיעים לכספרית. היא מתבוננת בצ'ק, מתבוננת ‏בנו, ואומרת כי אי אפשר להפקיד את הצ'ק בחשבוני, מפני שהוא רשום גם על שם אחי. אחי ‏אומר – אבל הנה אני כאן, ואני אחתום לך שאני מוכן להפקדה הזו.” הכספרית אומרת "אי ‏אפשר‎".‎

טומי'קה אומר לי : “בואי, הולכים למנהל הבנק‎".‎

זה לא טוב. אצל המנהל אין לי זכויות יתר. למעשה, אין לי גם יתרה. הפגישות עם המנהל ‏מתרחשות תמיד ביוזמתו: הוא מזמין אותי, מחזיק סנטרו בשתי ידיו השעונות על השולחן ‏ושואל: מה את מתכוונת לעשות עם המינוס? אני, יש לי הרבה כוונות, אבל אין לי כסף. לכן, ‏אני שותקת‎.‎

גם המנהל שותק. בדקות הארוכות הללו אני מתחילה לשמוע מוסיקה כנסייתית גותית, ‏שעוצמתה גוברת ככל שהשתיקה מתארכת. עכשיו המנהל נאנח עמוקות, מסיר את ידיו מעל ‏סנטרו, ואומר לי בקול שיש בו מן ההזדהות האבהית: טוב, אנחנו לא ניתן לך ליפול. אני מוכן ‏לתת לך הלוואה לסגירת המינוס. "הללויה! הללויה‎!”‎

כמובן שתוך חצי שנה מקסימום, אני שוב פוגשת במנהל בנסיבות דומות. הפעם, אני באמת ‏אבודה. כי אי אפשר לקחת שתי הלוואות. טוב, שתיקה, שירת מלאכים, נדמה לי שאפילו ‏ההורים שלי ז"ל באים לביקור. אבל כידוע, המנהל לא יתן לי ליפול. בהבעה של אבא טוב ‏הוא מציע: אני אתן לך הלוואה גדולה ממש, נסגור איתה את ההלוואה הקודמת ואת המינוס, ‏ותוכלי להתחיל מחדש‎.‎

אחת לשש שנים משתחררת קרן ההשתלמות שלי. להחליף את הטרנטה בדגם מתקדם ‏יותר? אולי לנסוע לחו"ל‎?‎

לא. אני רוצה לסגור את החובות שלי בבנק. ואני סוגרת. בשלב זה אני כבר מבינה שאני ‏עובדת בשביל הבנק (רק בלי המתנות בחגים‎).

טומי'קה ואני נכנסים למנהל. הוא מתבונן ארוכות בצ'ק, פנים ואחור, ואומר: “אי אפשר ‏להפקיד את הצ'ק". טומי'קה מתחיל להתעצבן. הוא מתקשר למנהל הסניף שלו (באותו ‏בנק). טומי'קה הוא אזרח מכובד מאד בבנק שלו. למרות זאת המנהל שלו אומר שהפעולה ‏היא בלתי אפשרית, גם בסניף שלו! טומי'קה לא מוותר ונותן לשני הטייקונים הבנקאים לדבר ‏טלפונית זה עם זה. אנו מתבוננים בפניו של האב הדואג, הבעתו מתרככת‎.‎

הוא אומר: "באמת שאנו רוצים לעזור לכם. עשינו 'סיעור מוחות' והנה הפתרון: אתם תפתחו ‏חשבון בנק משותף לצורך הפקדת הצ'ק, ואחרי הפדיון תסגרו אותו‎.”‎

טוב, אם אין ברירה, נפתח חשבון משותף‎.‎

המנהל אומר: “לצערי, אתם לא יכולים לפתוח את החשבון כאן. חייבים לעשות זאת בסניף ‏הראשי.” לסניף הראשי צריך לנסוע, והשעה קרובה לסגירה. טומי'קה דורש שהמנהל יתקשר ‏לסניף הראשי ויבקש כי יכניסו אותנו גם אם נאחר‎.‎

קצרי נשימה אנו מגיעים לסניף הראשי. הדלת ננעלת אחרינו. הבנק ריק מלקוחות, אך ‏הפקידים עודם רכונים על שולחנותיהם. מישהו מראה לנו בתנועת ראש איפה חדרו של ‏המנהל‎.‎

אנו עולים לקומה השניה, מזהים את החדר. האיש בפנים מדבר בטלפון. הדלת פתוחה, ואנו ‏שומעים שזו שיחה פרטית. טומי'קה מתקרב לחדר, אך אז קופצת מכוך סמוך פקידה ‏ממושקפת וחוסמת את דרכו. “המנהל יודע שאתם כאן, כשהוא יתפנה הוא יקרא לכם‎".‎

המנהל סוגר את הדלת. אה, אז גם הפקידה יודעת מי אנחנו. אנחנו ממתינים. פקידים אחדים ‏הולכים הביתה, אחרים מתלחשים בטלפון. פקידים עוברים במסדרון ומגניבים אלינו מבטים ‏חשדניים‎.‎

תוקפת אותי אימה. “טומי'קה, הם קראו למשטרה‎!”‎

טומי'קה אומר "המשטרה כבר היתה מגיעה. אני חושב שהם מתעכבים כי הם מחכים גם ‏לתקשורת‎.”‎

טומי'קה צריך לשירותים. הוא קם ממקומו. הממושקפת מגיעה מיד "לאן אתה הולך אדוני?!” ‏טומי'קה הוא איש עדין ולכן עונה לה "אני נזקק לנקביי". היא נסוגה לאחור בבהלה. שומרים ‏עלינו שלא נברח‎!‎

טומי'קה אומר לי שהוא חושב שהממושקפת חמושה‎.‎

מאחר שיש פה סיטואציה של בני ערובה (אנשי הבנק) טומי'קה מחכה להתפרצות של ‏היחידה ללוחמה בטרור‎.‎

אנחנו שני יתומים, נטושים ומאוימים בבנק הריק. עברה שעה‎.‎

טומיקה אומר לי כי ראה בשירותים אשנב לא מסורג. “אבל אני חושש שאת לא תוכלי לעבור ‏דרכו‎".‎

‎"‎אז תלך אתה! תציל את נפשך‎!”‎

‎"‎אני לא עוזב אותך כאן לבד‎".‎

‎"‎תשמע, אתה חייב ללכת! אני מבקשת שתדאג לילדים כשאהיה בנווה תרצה‎.”‎

‎"‎בסדר, תרגעי. ננסה לחשוב בהגיון.” טומי'קה חושב בקול: “המנהל איש די קטן‎".‎

‎"‎כן, אבל יש לו כפתור אדום מתחת לשולחן‎".‎

‎"‎אני חושב שאני יכול לרתק את הידיים שלו על השולחן‎".‎

‎"‎טוב. אבל מה עם הממושקפת החמושה‎?”‎

‎"‎היא תצוץ בודאי לפני שנכנס למנהל. אני אשבור לה את המשקפיים ואז אחטוף לה את ‏האקדח‎".‎

‎"‎איפה האקדח שלה‎?”‎

‎"‎לא יודע. לא ראיתי אותו‎".‎

‎"‎אנחנו זקוקים לה. היא תוכל לשמש לנו מגן אנושי כשנפרוץ החוצה מהבנק‎".‎

טומי'קה מהורהר מאד. “אנחנו ניקח מהמגירות שלו רק מזומנים. אני לא רוצה להסתבך‎"‎


המנהל קורא לנו להכנס‎.‎

הוא מתבונן בנו מעל משקפיו השמוטים: “זה אתם שבאתם לפתוח חשבון משותף בשביל צ'ק ‏אחד, כן‎?”‎

‎"‎כן‎".‎

‎"‎איפה הצ'ק‎?”‎

‎"‎בבקשה". הוא מתבונן בצ'ק ארוכות. מניח על השולחן. חוזר ומרים אותו. הופך אותו. מרים ‏אותו נגד האור. מרחרח אותו קצת. “איפה תעודות הזהות שלכם‎?”.‎

‎"‎הנה‎".‎

המנהל פותח את תעודת הזהות של טומי'קה. מתבונן בה ארוכות. מרים את מבטו לטומי'קה ‏ואומר "אני לא בטוח שזה אתה‎".‎


טומי'קה נדהם. “אני מבטיח לך שזה אני‎"!‎

המנהל אומר: “לבחור בתמונה יש בלורית גדולה. אתה אדוני – קירח‎".‎

‎"‎אני מסרב לספוג את העלבונות שלך! הייתי בן 16 כשהתמונה צולמה. גם אתה השתנית ‏מגיל 16‏‎!”‎

‎"‎לא כל כך. תראה, כל השיער שלי על הראש. תן לי דרכון‎.”‎

‎"‎אני לא מתכוון לטוס איתך לשום מקום. אין עלי דרכון‎".‎

המנהל מהנהן בראשו, כאילו הבין זה עתה דבר מה חשוב. הוא מניח את התעודה על ‏השולחן כשהיא פתוחה. הוא נאנח כמה אנחות כבדות‎.‎

עכשיו הוא פותח את תעודת הזהות שלי. אני נדרכת כולי: אני די דומה לעצמי, אבל יש עלי ‏מספר קטן של קילוגרמים עודפים: ארבעים, חמישים. לא משהו קריטי‎.‎

המנהל מסתכל בתמונה, ואז מתבונן בי. “חבל גיברת, דוקא היית יפה‎.”‎

‎"‎תודה‎ ?”‎

‎"‎איך אמרת קוראים לך‎?”‎

‎"‎המיזנטרופית‎".‎

‎"‎אהה, אהה. מיד ראיתי. משהו פה לא בסדר. בתעודת הזהות זה כתוב ב "י" אחת, ובצ'ק ‏בשתי "י‎"!‎

‎"‎אבל אדוני המנהל, ראית בתמונה שזו אני‎!”‎

‎"‎אני יודע מה ראיתי בתמונה! אבל אני רואה אותך! תסלחי לי, אבל את אישית מבוגרת, שמנה ‏ודי מכוערת‎.”‎

המנהל אומר עוד: “אני אשתף אתכם בדילמה שלי: אני מתלבט. אני יכול לפתוח לכם ‏חשבון, ואני יכול שלא לפתוח‎".‎

טומי'קה מבין את העומק הפילוסופי של הדילמה הקיומית. “לדעתי, תפתח‎".‎

‎"‎אבל מה אני אגיד לבוס שלי, אם אתם זוג נוכלים‎?”‎

לטומי'קה נמאס: “טוב, חשפת אותנו, אנחנו בוני וקלייד. בואי נלך הביתה‎!”‎


המנהל מזדעזע: “מה אתה כל כך רגיש? אני עובד אחראי, אני בסך הכל עושה את העבודה ‏שלי! לכם הרי כלל לא איכפת שאתם מעבידים אותי לשווא! אתם פותחים חשבון כאשר אין ‏לכם שום כוונה לעשותו חשבון פעיל! אני אמלא כאן מאה טפסים, אצלם אינספור מסמכים, ‏אני אסמן איקס ועוד איקס מליון פעמים כדי שתחתמו, ואני אצטרך להסתכל עליכם ‏חותמים! ואני רעב. סליחה, עלה על דעתכם שאתם מנצלים אותי ואת הבנק? מחר הרי ‏תמשכו את הכסף כאילו הוא שלכם‎!”‎


נכון. זה בדיוק מה שנעשה. כנראה בגלל אנשים כמונו חרבה ירושלים‎.‎

המנהל מיטיב את המיקום של משקפיו, ומתחיל לעבוד‎.‎

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

79 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל המיזנטרופית אלא אם צויין אחרת