00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

בלוג בישול וחיים בקצב הסלסה

יום הרשומה 2010

יום הרשומה 2010


היום יום הרשומה 2010

במסגרת היום הזה כל בלוגר בוחר ברשומה אחת מכלל הרשומות שיש לו בבלוג ומפרסם אותה שוב.

ישבתי וחשבתי לעצמי איזו רשומה ראויה לפרסום חוזר  ולא בדיוק ידעתי לבחור.

היה ברור לי שאלך על קטגוריית הסיפורים האישיים שלי  בגלל שמה לעשות- זו הקטגוריה שאני הכי מתחברת אליה.

מתכונים טובים יש בכל בלוג. צילומים טובים – גם יש לאחרים, אפילו סיפורים אישיים שמתלווים למתכונים אינם נחלתי הבלעדית למרות שללא ספק הייתי בין הראשונים שעשו זאת, אבל לרשומות שאני כותבת שמלכתחילה הם לא מתכונים אלא  סיפורי הבפנוכו שלי יש  אופי שונה, עמוק יותר, רציני יותר וללא ספק זה שנוגע בפן האחר שלי.

אז החלטתי שהיום  אני בוחרת בפוסט אחד מהקטגוריה הזו.

התחלתי לפשפש , לקרוא, להיזכר ו... לא ידעתי במה לבחור.

 ככל שקראתי יותר ידעתי פחות באיזו לבחור.

אני כל כך שלמה עם כל רשומה ששייכת לשם שנראה לי שכל אחת ראויה לפרסום מחדש, אבל כשצריך לבחור אז צריך לבחור והחלטתי לבסוף לבחור את  עבודה.

ולמה דווקא אותה?

פשוט כי זה סימבולי עבורי.

שם, בפוסט ההוא אני כותבת על יחסי לכל הנושא הזה של עבודה וביום ראשון הקרוב אני מתחילה עבודה חדשה ואני פשוט מזכירה לעצמי שכמה שאני מתרגשת לקראת התפקיד אז אסור לי לחזור להיות ארי של פעם, עם הוורקוהוליות של פעם, אלא לעשות את זה קצת יותר מאוזן, נשלט ואפילו שפוי.

אז כן, הפעם בחרתי בשביל עצמי.


והנה העתק של הפוסט המדובר :


עבודה.


פורסם לראשונה ב-23 בינואר 2008,


נולדתי למשפחה עם כסף.

מעולם לא חסר לי דבר וחצי דבר חומרי, בילדות.

הוריי היו אנשי  עסקים מצליחים, וידענו רווחה כלכלית נוחה במיוחד.

למרות כל זאת, אבי תמיד אמר לי ולאחיותיי, שהוא נותן לנו X   ואם אנחנו רוצות  גם את ה-Y, עלינו להשיגו בכוחות עצמנו, קרי : לעבוד.

אני קלטתי את המסר די מהר. מגיל 14 עבדתי ולמדתי.

סיימתי את לימודיי  כל יום בביה"ס, ומייד לאחר מכן  הלכתי לעבוד בחנות מזכרות בבית מלון. לא הייתי בנוייה לעבודה רגילה כמו בייביסיטינג.

זה היה לי קל, הייתי מגיעה, מנקה, מסדרת, ואז פשוט מוכרת. אהבתי למכור. ההתחככות הזאת עם האנשים גרמה לי עונג.

הייתי נאמנה ומסודרת, ולימים קיבלתי מבעל החנות הזדמנות לנהל את החנות. כולל מלאי, כוח אדם, משכורות וכו`.

שמחתי, זה החניף לי, קיבלתי חיזוק על כך שאני טובה וראויה לאמון.

אותו איש עסקים הגדיל מחזור עסקיו, פתח חנויות נוספות בבתי מלון שונים, ואני ניהלתי את כולן. הייתי ילדה, אבל הצלחתי.

ידעתי למכור, ידעתי לרצות לקוחות, להחזיר לקוחות.

אף ידעתי להביא לקוחות אילתיים לחנויות, דבר שלא היה נהוג אז.

המסחר בעיר ובבתי המלון היו מנותקים זה מזה. מה שבעיר שייך לעיר , ומה שבבתי המלון - שייך לנופשים..

הרווחתי נפלא. ולא רק משכורת רגילה, דרשתי וקיבלתי אחוזים.

תוך כדי גם למדתי. הייתי תלמידה טובה. בעייתית מבחינה התנהגותית, {החוצפה הזאת שלי...} אבל תלמידה מעולה.

הצלחתי לתמרן בין לבין ובהצלחה מרובה.

 היו לי ציונים מעולים, למרות כל הבעיות שגרמתי למורים דאז..

היה לי כסף, הרבה כסף משלי, אך ההרגשה העילאית מעצם העובדה שאני עושה למען עצמי, עשתה לי את כל הכיף.

נהניתי לחלוק בכסף שקבלתי.

נתתי לכל מי שהיה צריך. בהכי הרבה אהבה.

הכסף היה מבורך. הוא הגיע למי שצריך...

לימים פיתחתי תלות בעבודה.

הרגשתי חסרת ערך כשלא עבדתי.

הגעתי למצב שעבדתי ב-3 עבודות שונות ,ביום.

ישנתי כ- 3 שעות ביממה, לא הייתי זקוקה ליותר. הייתי בהיי לא נורמאלי.

וורקהוליזם לשמו.

מאז ועד לרגע נפילתי  בגין המחלה, לא הפסקתי לעבוד.

הייתי מגיעה לעבודה גם קודחת מחום. שם הרגשתי טוב. הגוף לא היווה אישיו. פרחתי .

עבודה היתה כל חיי. תמצית חיי.

כל מה שמעבר לעבודה , קיבל חשיבות משנית, עד בכלל לא.

הייתי טובה, מוערכת, אהובה ומתוגמלת.

הרגשה של אורגזמה תמידית.

שכרון חושים.

תמיד התחלתי בקטן. בתפקיד חסר ערך. התקדמתי מהר ובזכות עצמי. בזכות תרומתי והצלחתי.

לא היו לי קיצורי דרך, נהפוך הוא, בחברות הגדולות בהן עבדתי, נתקלתי לרוב, באנשים שפחדו ו/או קנאו בי וממני.

לא ידעו איך אוכלים את פצצת האנרגיה הבלונדינית הזאת, שמצליחה לשבור את כל המוסכמות ברף ההצלחה.

היו גם הטרדות מיניות מצד הממונים, אבל זה לא הזיז לי את קצה התחת.

 הייתי חדורת הצלחה, ממוקדת במטרה, ושום דבר לא הצליח להטריד מנוחתי.

לכל  "הצעה קוסמת" שכזאת,  עניתי בחיוך ובתשובה שלופה מהמותן. לא הובכתי, גם לא נפגעתי.

 תמיד ידעתי לענות בבטחה ולא לפגוע במטריד {למרות שתמיד התחשק לי לבצע בהם אקט "בוביט"  מהיר, האמנתי  שרק חיתוך יעזור לשכאלה, העקשנים שבהם, כן?

 האחרים נחשבו בעיני  לכאלו שנפלו לרגע של חולשה סתמית, וזה היה אנושי בעיני.} , עליהם לא כעסתי.

תמיד שמרתי לעצמי את הזכות לחייך ולענות במשפט :"אם לא הייתי נשואה/מחוייבת למערכת יחסים .. אז ברור ש-.כאן ועכשיו.  על השולחן.  אבל היות שאני לא נמנית על ה"גם וגם"  בוא נשאר החברים הכי טובים, אה?!"

גם וגם זה כמובן גם מחויבים וגם משתרללים...

המשפט הזה תמיד הציל אותי, כי הוא לא שידר את מה שאני באמת חושבת שיש לעשות עם שכאלה, אלא איפשר לי להמשיך לעבוד בשקט, ומנע ממני בעיות של נקמה ושימת רגליים, בגין "הקטע"...

הרי זה מה שרציתי. רק להמשיך לעבוד בשקט.

תחרויות בעבודה תמיד עשו לי את זה ותמיד הצלחתי לנצח, ובגדול.

הפרסים לא היו חשובים לי. האתגר, העניין, האדרנלין עשו לי את כל השינוי.

הצלחתי בגדול, ועם כל הצלחה קניתי בחינם גם שונאים ושונאות למיניהם...

נו, חלק מהקטע.

דפדפתי.

שמרתי תמיד על כללים ברורים.

לא לדרוך על גוויות בדרך למעלה.

לא להגיע בכלל למצב של גוויות.

פה כן אפשר לעשות "גם וגם".

גם להצליח וגם לפרגן לאחרים ולא לעורר מהומות.

לא תמיד הצלחתי, כי זה לא היה תלוי רק בי.

זה הרי היה תלוי בכל אחד וברמת בטחונו העצמי ורמת ההערכה עצמית שלו.

אני לא לקחתי אשמה על עצמי, אם מישהו חש נחות לידי.

כאב לי על מצבו ומקומו, אך הייתי מספיק מחוברת לעצמי כדי לדעת שאני לא אחראית על כל העולם.

לימים, כשחליתי, עבדתי בתור מנהלת סניף של  חברת תקשורת גדולה .

ניהלתי בין היתר עשרות רבות של אנשי מכירות, מנהלים , מזכירות ,ועוד.

 הכל בסביבה לוחצת, לא מתגמלת {כפי שאני חשבתי שצריך להיות}, קנאה מצד הקולגות בארגון עצמו, ומנהלים שלא תמיד היו האנשים הנכונים {לדעתי} במקום הנכון, בזמן הנכון ובתפקיד הנכון.

כל מיני מושתלים ומונחתים לתפקיד, היו שם.

כאלו שלא הבנתי מה להם ולניהול בכלל.

מה להם וליחסי אנוש.

מה להם ולעבודה עם אנשים בכלל...

לא משנה...

כשחליתי , לא סיפרתי בדיוק מה יש לי, כי חשבתי שאצליח לתמרן בין הטיפות.הייתי משוכנעת שאני לפני אפיזודה רגעית שתסתיים במהירות.

אף לא התחברתי לשם המחלה.

לא יכולתי להגות את שמה בכלל.

הייתי מאלו שקוראים לה :"המחלה".

פחדתי פחד מוות מרחמים.

אם יש דבר שגרם לי למחוק אנשים מחיי, זה הרחמים. רחמים שחשו אנשים כלפיי בסיטואציות שונות.

על מה ולמה?

אני מסכנה?

הכי לא שבעולם !!!!

כשנודע לי שאני לפני מסכת לא סימפטית של טיפולים, ידעתי שאני הולכת על כל הקופה, אך באותה מידה, גם ידעתי שאני על העבודה, על אותה תמצית חיים , לא מוותרת.

בשום פנים ואופן

. זה מה שנתן לי את סיבה לקום בבוקר, להתקלח, להתאפר ולקבל יום חדש בחיוך.

לחייך. לחייך והרבה.

לא הכרתי דבר אחר.

הצלחתי לעבור את כל הטיפולים  {גם הקשים שבהם} , ללא פגיעה בכושר העבודה הרגיל שלי.

הייתי קמה בשעה : 04:00, מטפלת בכל הניירת, מארגנת את הילדים למסגרות, מבשלת, ומתקתקת את עצמי לטיפול. חוזרת מוקדם , ישר למשרד, ועובדת עד שעה 22:00, מדווחת את הדיווחים לממונים, ורק אז, כשחזרתי הביתה, הייתי שמה לב שעוד יום עבר, ואני עדיין על הרגליים. לא היה לי זמן להרגיש את תופעות הלוואי הנוראיות, את הכאבים הבלתי נסבלים. כלום.

הכל היה בסדר. באמת.

השגרה הזאת היתה כל כך חשובה לי..

לדעת שאני לא הולכת לאיבוד לעצמי.

שגם עם כל הקשיים והטירוף הגופני, אני בריאה נפשית, ומתפקדת כרגיל.

הפחד מלא לתפקד היה קשה מנשוא, ולכן נצמדתי בדבקות לסדר היום הזה.

זה היה סם החיים שלי. ע ב ו ד ה.  ש י ג ר ה.

להוכיח לעצמי שאני יכולה, ואני עדיין פרודוקטיבית , היה הכל בשבילי.

לפני הניתוח האחרון, הקשה, הודעתי שאני יוצאת לניתוחון של הוצאת אבנים מכיס מרה, ותיק-תק חוזרת.

כך היה.

אמנם לקח לי 11 ימים  לצאת מבי"ח, {דבר ששבר כמובן את כל הציפיות, כי תכננו לי אשפוז ארוך של חודשים רבים, כולל שיקום}, אבל ההחלמה היתה מדהימה.

איך שפקחתי עיניים , עוד בטיפול הנמרץ, דרשתי את הטלפון הנייד, התקשרתי למזכירתי {לא שמתי לב בכלל שבגלל הזונדה ושאר הצינורות  לא נשמעתי ברורה }.

דרשתי שהיא תעדכן אותי מייד על מה הולך, ואיך מסתדרים כל החבר`ה.

לא שמתי לב שכולם מסביב היו בהלם.

הייתי בשלי.

 היא כמובן עשתה כמוטל עליה, ואף באה לבקרני. עם בלונים, אני זוכרת שזה היה ממש דבילי הקטע הזה עם הבלונים. בלונים במחלקת טיפול נמרץ, מה קשור? ברור שהאחיות הוציאו אותם משם.

אני משוכנעת שההחלמה שלי היתה מהירה, כי החלטתי שזה הזמן שאני מקציבה לעצמי "לנוח".

חשבתי ששהייה בחוסר הכרה בבי"ח, והתאוששות מניתוח קשה, זה גם בגדר "מנוחה". לא וויתרתי לעצמי.

קיבלתי 9 חודשים של ימי מחלה, עם הנחיות ברורות  לגבי מה מותר לי לעשות ומה לא. {בגדול...הורשיתי ע"י צוות הרופאים רק לנשום}.

שוחררתי עם צינורות מחוברים לגופי, והיה צורך לשמור על הגיינה וכמובן מנוחה.

הגוף  היה הרי אחרי טראומה קשה.

ישבתי בבית בחוסר מעש 4 ימים.

 ביום החמישי, אחרי שהבנתי שאני בבית מתחרפנת, חזרתי  לעבודה.

העלמתי את הידיעה כמובן מרופאיי, ולכל משפחתי לא היה צ`אנס להכניס מילה.

כשאני רוצה, אני עושה.

בקושי הלכתי ובקושי נשמתי, אבל איך שהגעתי למשרד חייתי מחדש.

הבטחתי לכולם שאבוא בכל יום ל"קצת"  זמן.

עמדתי במילתי יומיים.

ביום הראשון עבדתי 5 שעות, ביום השני סגרתי את המשרד, וביום השלישי כבר חזרתי לשגרת העבודה של קודם. קימה מוקדמת וטארארם רגיל.

חודש וחצי החזקתי מעמד והתמוטטתי.

המנהל הרגיש שלי, הגיע לשיחה עמי.

פוטרתי.

לראשונה בחיי, פוטרתי.

לא ידעתי על מה ולמה.

לא הבנתי בכלל את המונח הוורבאלי של המילה: פיטורין.

זה לא היה קיים בלקסיקון שלי..

הוא טען שהיתה ירידה במכירות.

ניסיתי להסביר לו שזה כלל לא קשור בניתוחון הקטן שעשיתי, אלא באינתיפאדה שתקפה אז כל פינה וחלקה טובה בארץ ופגעה הכי קשה בירושלים, באזור שלי, וכתוצאה מכך אנשים פחדו לצאת לרחוב, דבר שהשפיע ישירות על המגזר המכירתי שלי.

זה לא עניין אותו.

פוטרתי והוחתמתי על טופס  שאין לי תביעות או הלנות בנושא.

היות שלא הכרתי את הנושא קודם, חתמתי. בלי לחשוב פעמיים.

הייתי עסוקה כל כך בהשפלה שלי, שלא הבנתי במה דברים אמורים.

חשבתי שבגלל שעברתי ניתוח, או שיש לי מחלה, זה בסדר לפטר, אבל מהר נזכרתי שהוא לא ידע כלל על מהות המחלה. הוא ידע רק על ניתוחון להוצאת אבנים מכיס מרה.

 הוא גם לא ראה את הצינורות שיכלו לתת עדות על משהו שהתחולל בי. ידעתי להסתיר הכל .

נראיתי נפלא. מי שראה אותי לא חשד שעברתי שפעת אי פעם בחיי {לשמחתי, זה כך גם היום}.

לא חשבתי לתבוע, גם לא כשהבנתי שנעשה נגדי מהלך לא חוקי.

לאחר עזיבתי , עזבו  אחריי כל הצוות המקצועי, כולם, למעט עובדת אחת.

הבנתי מכולם שאני הייתי בסדר, {לא שזה הזיז לי במשהו באותם ימים, כי הייתי שקועה עד צווארי ברגשות הסוערים של ההשפלה והריק ששהיתי בתוכם }.

לא התייחסתי לעובדה שכולם עזבו, כסימן מחזק  לעצם היותי מנהלת טובה, וגם אם נחשבתי  לקשה ותובענית , אזי נותרתי  אנושית, ודבקה לקודים מוסריים בלתי מתפשרים}.

לימים הסתבר שפוטרתי כיוון שאחד מעובדי, שפוטר ללא הצדקה, תבע אישית את מנהלי הישיר, ואני תמכתי בעובד.

על העובד הזה נלחמתי בעוז.

לא הסכמתי שהוא יפוטר, סתם כגחמה של מנהל כזה  או אחר.

העובד הזה "סומן" על ידי מנהלי המקסים  עוד מההתחלה. כשרק נכנסתי לתפקיד.

הבחור המדובר, {העובד}, היה ניצול מאחת מפעולות האיבה שקרו פה.

הוא נפגע חיצונית, ומעט גם  בדיבור, הוא היה מעט איטי, אבל בעיני היה עובד מסור ונאמן למערכת. העדפתי אותו בכמה מונים, על  פני כל אותם "כרישים " מוצלחים,  שהיו במערכת.

המנהל החליט שבגלל צורתו החיצונית, הוא אינו יכול לשמש בתפקיד שכזה.

אני סברתי אחרת.

כשאושפזתי העובד פוטר, ללא ידיעתי.

כשחזרתי לעבודה, הפכתי עולמות והחזרתי אותו.

ניצלתי את קשרי האישיים בתוך המערכת , ועקפתי את מנהלי הישיר.

פניתי לממונים עליו.

 עשיתי זאת בלי למצמץ או לחשוב פעמיים. התחברתי למידת הצדק שלי.

זה עזר, והעובד הוחזר.

כנראה שפה חפרתי לעצמי את הבור שאליו "נפלתי"...

המנהל כנראה שלא יכול היה לבלוע את הגלולה המרה וגמל לי באותה מטבע.

הוא טען שלא תפקדתי .

מעניין.

ממש מעניין, כי  לאורך זמן עבודתנו המשותפת, זכיתי ממש ממנו לתשבחות מחמיאות, על אופן תפקודי והישגיי הנאים,  ככה שדווקא לזה לא התחברתי.

קל היה לי יותר אם היה אומר שגומות החן שלי לא מוצאות חן בעיניו, או שסתם לא בא לו עלי.

זה כן היה מדבר אלי, ומקל על הרגשתי..

חוסר צדק וחוסר אמת יכולים להעביר אותי על דעתי.

אני שונאת מריבות, אבל להלחם אני בהחלט יודעת. אבל בחרתי אז, שלא.

השד הזה ששמו :"השפלה", ששכן בתוכי, סימא את עיני וסתר את  מחשבותיי .

ההיגיון היה ממני והלאה.

הייתי נתונה במחול שדים תחושתי-רגשי.

כל הבחירות שלי היו שגויות אז.

בחרתי לחפור בתחושותיי המעוותות, במקום לקום על שתי רגלי האחוריות ולהלחם נגד חוסר הצדק המשווע.

בחרתי להתמסכן.

כן, אני בחרתי בעצמי.

שקעתי בדיכאון.

לא ידעתי איך חיים בלי מסגרת קבועה של עבודה.

פחדתי כל כך.

פחדתי מחוסר התפקוד שלי, מכך שאני נכנסת למעגל של  "לא שווים", ועוד מחשבות הזויות שכאלו.

הייתי צריכה לחשוב, במקום להרגיש. מחשבות הן הצד החזק שלי, לא רגשות.

אבל שוב... בחרתי אחרת.

לא עניין אותי כקליפת השום, שניצלתי ממות, שאני חיה בניגוד גמור לכל התחזיות, שהתגברתי על מחלה שרבים לא שורדים בה את הטיפולים עצמם, שעזרתי להרבה אנשים, שאני אהובה ומוערכת ע"י האנשים החשובים לי באמת.

כלום לא עניין אותי.

התמקדתי במה שאין.

באין עבודה.

אפילו לא חשבתי על התוצאות הכרוכות בכך...מחסור בכסף.

לא התייחסתי לכלום. הייתי ממוקדת בעצמי. בחרא שבי.

לא ראיתי לרגע את מה שיש. והיה הרבה. הרבה מאוד.

אבל שוב, זה מה שבחרתי.

בחרתי את מקומי החדש.

אפילו לא ידעתי איך זה לחיות בעצבות.

מעולם לא הייתי שם. תמיד עשיתי שיהיה לי טוב, גם כשלא היה לי טוב. הכרחתי את עצמי לחוש בטוב, ולא , ממש לא הייתי במאניה כל שהיא, כזאת הייתי אני, אז.

ברור שקרו לי מקרים שחופשי היו יכולים לספק לי עצבות, אך התעלמתי, חייתי ליד, לא בתוך, ולכן לא נגעתי באותה עצבות.

היום כשאני אחרי, אני יודעת שבחיים שלנו יש "גם וגם", {וזה באמת לא רק שם של משחת שיניים}, זאת המציאות.


נשאלתי פה, בתגובות בבלוג,  אם היו רגעי פחד, עצב, דאגות וכו` , אז...

היו גם היו, והרבה... אבל זה לא דיבר אלי. לא הייתי שם.

היום  אני במקום אחר, ומסתכלת בצורה הרגילה שלי על הדברים.

הצורה הלא שפויה, שאני כל כך צריכה בחיי, על מנת לדלג מעל משוכות קשות.

אני לא יודעת להתמודד עם מצבים כמו כל אחד אחר.

אני יודעת לצחוק, לשכוח, להשכיח, ואז מעמדה של כוח ובטחון, לחזור לאותה בעיה, לתקוף ולחסל.

כשאני אחד על אחד, אני במיעוט. אני חלשה.

אני תוקפת רק מעמדה של ניצחון וודאי.. טקטיקה מוזרה, אבל עדיין טקטיקה.

אז אם חלקכם אומר שאני לא שפויה, אז אתם צודקים.

הדרך הבריאה שלי להתמודד עם בעיות, היא הדרך הלא שפויה של הכלל.

מה לעשות. כזאת אני...


היום אני יודעת שעבודה היא לא תכלית חיי, היא רק משהו נלווה להרבה דברים שבהם אני יכולה להביע את עצמי.

אבל היום אני שולטת בעבודה, ולא העבודה בי.

זה ההבדל.

העבודה היא זאת שמכבדת את בעליה, אבל את אלו שמכבדים את עצמם היא מכבדת יותר.

ואם הייתי צריכה לעבור את כל הסאגה הזאת כדי להגיע לתובנה הזאת, אז בסדר.

אני מקבלת את זה באהבה.

נו, מילא...



זהו, בנושא עבודה.

ואחרי ששוב קראתי את מה שכתבתי לפני שנתיים אז אני חושבת שבחרתי בחירה טובה.
זה לא שהרשומה הזו טובה יותר מהאחרות, היא פשוט מתאימה בתזמון שלה לעכשיו.
ביום ראשון כשאקום מוקדם, אתקלח, אלבש את בגדיי היפים ואתאפר , דקה לפני שאצא מהבית אחזור לבלוג ואקרא שוב את הרשומה הזו כדי שלרגע לא אתלהב מדי ואחזור להיות ארי של פעם.
אני כבר לא אותה אחת וטוב שכך.
אז נכון שאני מאוד מתגעגעת לעבודה מהבחינה של לעבוד, אבל אני גם מאמינה שלא חטפתי את הבומבה הזו סתם ואם הייתי צריכה לחכות כמה שנים טובות כדי להפנים את זה אז זה אומר שאסור לי לשכוח לרגע מאיפה באתי, מה עברתי ובעיקר מה אסור לי לעשות...

אז בהצלחה לי (אמרתי לכם שהפוסט הזה הוא בשבילי....)

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

23 תגובות

פלפלים

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל אריאלה פיקסלר אלון אלא אם צויין אחרת