00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

ההגיגית של טל

נסיעת חיי (יום הרשומה)

 

פרוייקט יום הרשומה: הזדמנות לנבור בארכיון הבלוג שלנו, להיזכר ברשומות העבר, לנקות מהן קצת את האבק ולמצוא את הרשומה שהכי אהבנו. ב-7 במאי, שנקבע כיום הרשומה, מפרסמים אותה מחדש.
את הרשומה הזו פרסמתי כשיהונתן היה בן חצי שנה. עוד מעט תמלא לו שנה. אולי אכתוב משהו חדש. אבל בינתיים -

נסיעת חיי

פורסם ב-15 בדצמבר 2009, 10:57 במדור כללי

התעוררתי פתאום.
הסתכלתי מסביב. לא היה אף אחד בקרון חוץ ממני.
מבעד לחלון רואים רק שחור. חושך, אולי אורות רחוקים, מנצנצים. השעה מאוחרת, או בעצם מוקדמת, ממש לפני עלות השחר.
הנסיעה חלקה. לולא שקשוק הגלגלים על המסילה, לא הייתי יודע שהרכבת בכלל זזה.
בהיתי החוצה, אל החושך, וחשבתי.

כמה פעמים הם שלחו לי הזמנה. כמה פעמים ביקשו שאגיע. שלחו פקסים, מיילים, אסאמאסים... מכולם התעלמתי, דחיתי, שכחתי. בלי הסברים, בלי תירוצים, פשוט בלי לענות. הרבה יותר קל ככה. אני לא יודע למה לא נעניתי להזמנות האלה, אבל יום אחד משהו פשוט... השתנה. אולי לעולם לא אדע מה, אולי זה היה משהו, או מישהו, שהחליט בשבילי - ויום אחד שלחתי אליהם תשובה חיובית, עליתי על הרכבת הראשונה ויצאתי לדרך.
מעניין אם הם קיבלו את התשובה שלי. הלוואי שמישהו מהם יבוא לפגוש אותי בתחנה.
 
לא יודע כמה זמן עבר, אבל כשהתעוררתי שוב עדיין הייתי לבד בקרון, ובחוץ היה קצת יותר בהיר. יכולתי כבר לראות קווי מתאר מטושטשים של הנוף; בעיקר אורות וצללים, עדיין לא צבעים מדויקים, אבל השמש מתחילה לעלות. עוד מעט היא תזרח.
במשך נצח קטן שום דבר לא השתנה. רק כשקול צרוד נשמע במערכת הכריזה הישנה - "תחנה סופית! נא לא לשכוח תיקים וחפצים ברכבת!", הבנתי שעוד מעט הנסיעה שלי מגיעה לקיצה.
התרגשתי. הלב שלי פעם כל כך חזק ומהר שיכולתי ממש לשמוע אותו.
 
עוד מעט אגיע, סוף סוף.
 
כשהרכבת נעצרה בתחנה קמתי מהמושב ופניתי לעבר הדלת. אוטומטית סרקתי את פנים הקרון בחיפוש אחר החפצים שלי, כשנזכרתי שלא הבאתי איתי כלום. באתי ככה, איך שאני, בלי שום דבר. ידעתי שאת כל מה שאצטרך אמצא כאן.
הם ידאגו לי.
 
ירדתי אל הרציף. אור השמש הבהיר סינוור אותי בבת אחת, ובהתחלה לא ראיתי כלום. עצמתי עיניים, נשמתי עמוק והאזנתי - היה שקט מסביב. לא טרטור מנוע הרכבת, לא דיבורים של אנשים. נשמע כאילו אני לבד על הרציף. שקט.
הכרחתי את עצמי לפקוח עיניים. מרחוק, בעוד אני מתרגל לאור הבוהק, ראיתי שתי דמויות קטנות שהלכו וגדלו לאט לאט. אולי אלה הם. אולי הם באו לפגוש אותי. מרוב התרגשות התחלתי לדמוע. לא נורא אם ישימו לב, תמיד אוכל לתרץ את זה במשהו שנכנס לי לעין.
 
התקרבתי אליהם בהיסוס נבוך. הם כמעט הגיעו אלי, כמעט נעמדו מולי. שלושתנו היינו היחידים בכל תחנת הרכבת הזו, ולמרות שלא הכרנו עדיין באופן רשמי - זה היה ברור: הם באו בשבילי, כמו שאני באתי בשבילם.
עכשיו ראיתי שהיא בוכה. אולי גם לה נכנס משהו לעין. הוא לא בכה, וחיבק אותה חזק חזק. וכשסוף סוף התקרבנו מספיק הושטתי יד והתכוונתי להציג את עצמי, אבל הוא הקדים אותי.
 
יהונתן?
הוא קרא בשמי. ברור שהוא ידע אותו.
חיכינו לך, אמר. אני ואמא חיכינו לך הרבה מאוד זמן. סוף סוף הגעת.
 
ואני לא יכולתי לדבר, ולא יכולתי לעצור יותר את הדמעות. נתתי לשניהם לחבק אותי, ובכיתי.
 
 
אבא כבר חצי שנה.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

11 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל wranger אלא אם צויין אחרת