00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

מציאות מתולתלת

מי מפחד מהחושך? - יום הרשומה 2010

יש משהו נורא מרגש בלהביט לאחור ולשוטט בין המילים, העמודים והרשומות שאני עצמי כתבתי, ולחפש בינהם את "האחת". אבל זה גם נורא קשה להחליט רק על רשומה אחת שתרגיש לי נכונה ומוכנה לקצת נוסטלגיה. האמת היא שהתלבטתי בין שלוש רשומות מרכזיות ומשמעותיות עבורי, וזו שבחרתי, מייצגת עבורי באופן מסויים, את כולן ביחד...
החושך הוא הזמן שהכי מרגש אותי ביממה. הרגעים האחרונים של קרני אור בודדות שעושות את דרכן למעמקי הים בסופו של יום, ומותירות אותך עם עצמך מול ירח אחד וחלל אינסופי, שבתוכו אתה יכול לשבץ למציאות הפרטית שלך כמה אורות שמתחשק לך (אם בכלל), לראות ולחלום ולהרגיש מה שאתה חפץ בו, לברוח, להיות אתה עצמך או מישהו אחר, מבלי לפחד משום דבר ואף אדם. מלבדך.  
 
 
(פורסם ב-29 בנובמבר 2009, 10:58)
 
כשהייתי ילדה קטנה (לא שהיום אני לא ), כל לילה לפני השינה ביקשתי מאבא ש"יבטל את החושך" וישאיר לי אור קטן בקצה המסדרון. נבהלתי מהצל הגדול ומהערפל שנח לי על המחשבות בכל לילה מחדש. פחדתי שיתעוררו בתוכו דברים אחרים, כאלה שממש לא רציתי לראות. או לשמוע. 
 
הייתי בת יחידה כמעט עד גיל 8 והלילה היה מביא עימו את כל החלומות והפחדים על לבד. ורק לפעמים, לעיתים רחוקות מאד, התרגלתי אליו ואז כבר קיוויתי שלא יגמר.
אני זוכרת את השינוי כאילו היה אתמול. שכבתי במיטה, בדרכי למחוזות החלומות. מכורבלת בין שכבות, שתי שמיכות לפחות. נשיקת לילה טוב מאבא ועוד חיוך ועוד איזו בדיחה, כזו של אמצע הלילה ביני לבינו קבועה. ואז בפעם הראשונה, התווספה גם הבקשה. "תכבה את האור? הוא יפריע לי לחלום."
כמו כל אבא שדואג לבִיתו בשבע עיניים ומאתיים חושים, הוא הופתע, לא ציפה.. עדיין לא. אבל בכ"ז הוא מילא את הבקשה. הוא יצא וחיכה מחוץ לחדר עוד כמה רגעים, רק כדי להיות בטוח. ראיתי אותו שם, מביט בי בין הערפל, מצותת לשקט ששרר מבפנים.
הפעם הראשונה היתה חדשה ומוזרה, אפילו קצת מפחידה. אבל הרגשתי גיבורה. המחשבות התחילו לצאת ולקפוץ ולמלא אותי בכל אותן תחושות. רציתי להתגבר, להתבגר. להרגיש ילדה גדולה. בכל זאת, עוד מעט בת 8, ובקרוב תהיה לי אחות קטנה. נשמתי עמוק והבטתי לחושך ישר לתוך העיניים. הוא היה אינסופי. כיסיתי את עצמי טוב טוב, עם כיס לרגליים, "קְוִויבְּ" כמו שאבא קורא לו (עד היום אגב) ורק הראש בצבץ החוצה. את העיניים השארתי פקוחות. ככה התרגלתי לשקט. חשבתי על כל-כך הרבה דברים, ופתאום היה להכל מקום. וזמן אמיתי לחלום. חייכתי, הרגשתי בטוחה עם עצמי. התבגרתי, התגברתי על הפחד הכי גדול. והמכשפה כבר לא תקפוץ מתחת למיטה ותשתלט על החלומות. ואולי בעצם כבר אין מכשפות, רק פיות טובות. צללתי אל תוך הלילה, בטוחה וכבר לא מפחדת, מוכנה לשינה. עצמתי את העיניים והתכרבלתי בשמיכה. נעלתי את כל המחשבות הרעות אי שם מאחור והשארתי הפעם לעצמי את הזכות לבחור - על מה לחלום ולחשוב וידעתי שהחושך כבר עושה לי טוב.
 
עם הזמן, החושך הפך להיות החבר הכי טוב שאפשר. בתוכו הייתי אני באמת כמו שרציתי, חשופה אמיתית עם כל המחשבות וכל החלומות.
מאוחר יותר, כשכבר הייתי בוגרת יותר, שמרתי גם על אחותי הקטנה ממנו. חלקנו את אותו החדר ואחרי הכל.. כשמתחלקים בחושך, הוא כבר הרבה פחות שחור.
 
אז מי עוד מפחד מהחושך?

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

12 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל טולה הורוביץ אלא אם צויין אחרת