00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

כלבה זקנה לומדת טריקים חדשים

נס בבית הקברות

מטוס השטוקה צלל לעבר החצר מוצפת השמש. הוא זיהה שם שני אויבים מסוכנים של הרייך השלישי: אמא טוסקה, ועל ברכיה טומי'קה בן תשעת החודשים. כשהמטוס היה מטרים ספורים מעליהם, הוא ירה לעברם צרורות ממכונת יריה. טומי'קה, שזכה לראות מטוס בגודל אמיתי, ואף קיבל מופע אור-קולי של רשפים ופיצוצים, הגיב בהתלהבות. הוא מחא כף וצעק "מג, מג" (בהונגרית – עוד, עוד).

אמא, משום מה, היתה פחות נלהבת, והיא המשיכה לשבת על הכסא במצב קטטוני. גברת מישקוביץ, השכנה, ראתה את המטוס נוסק, ומתחיל בסבוב על מנת לחזור לתקיפה. היא רצה על רגליה החולות, תלשה את טומי'קה מידיה של אמא, ואף גררה את אמא עצמה אל מתחת לסככה שבחצר.

ממחבואה המאולתר ראתה אמא את השטוקה, שצלל שוב, וריסס את הכסא המיותם עד היותו גוש לא מזוהה.

הדבר קרה לקראת סוף מלחמת העולם השניה, הגרמנים היו קרובים למפלה. אך עדיין יצאו במתקפות בודדות ונועזות נגד אמהות ועוללים. גברת מישקוביץ הצילה בעצם שלוש נפשות. הנפש השלישית הייתי אני, שבשלב זה גרתי לבטח בבטנה התופחת של אמא טוסקה. למרות שלא הייתי בעמדת תצפית טובה, אני זוכרת בבירור את מראהו של השטוקה שצולל לעברנו.

הגברת מישקוביץ היתה חברתי הטובה ביותר. היא שמרה עלי ועל טומי'קה כשההורים היו צריכים לצאת, והיתה בינינו אהבה הדדית ללא גבולות. כשהייתי קטנה, התקשיתי לבטא את שמה, וכיניתי אותה "איפיצ'י". עד מהירה הכל קראו לה כך, כולל המבוגרים.

איפיצ'י היתה רוסיה, נוצריה פרבוסלבית אדוקה. היא לבשה רק שחורים במשך שנים רבות, אחרי שבנה יחידה נפל בקרב כלשהו, מבין אלה שהתנהלו אז באירופה. היא היתה ענקית בגובהה, גבה היה כפוף והיא צלעה בשתי רגליה עקב מחלת הפודגרה. שמלותיה וצעיפיה השחורים הענקיים השתרכו מאחוריה. היא ידעה הונגרית קלוקלת, זה הספיק לנו לנהל שיחות נפש.

איפיצ'י וטומי'קה היו החונכים שלי. טומי'קה היה חכם אש, למרות שהוא עצמו לא היה עדיין בגיל בית ספר, הוא לימד אותי לקרוא, וגם ניסה ללמד אותי חשבון, אך לא הצליח. על מטר החייטים של אבא הוא לימד אותי על מילימטר, סנטימטר ודצימטר. וכך מדדנו בבית ובחצר את כל הניתן למדידה. איפיצ'י, לעומתו, לימדה אותי על החיים.

למשל: יום אחד שמעתי שיחה בין אמא לאבא, שדיברו על כך שדודה מגדה, שאף היא גרה בחצרנו, הלכה לרופא להתגרד. זה היה מוזר, מפני שאם גירד לי, הייתי מתגרדת בעצמי. שאלתי את אמא, אבל היא אמרה שאני צריכה להתבייש.

הלכתי לאיפיצ'י. הסברתי לה את המצב. איפיצ'י חשבה ארוכות, בעודה מעשנת בדל סיגריה, ואז אמרה : “תראי, תלוי כמה מגרד לך. אם הגירוד קשה – מוכרחים ללכת לרופא".

בחצר שלנו גרות הרבה משפחות. בחצר יש עצי אגוז, ומתחת לחצר, במרתף – יש יקב יין. אנחנו הילדים משחקים שם באופן חופשי. לחצר יש שערים שמהם אסור לנו לצאת לרחוב, וההורים משגיחים עלינו דרך החלונות. הם לא רואים, שאנו חומקים מדי פעם למרתף היין, ושם מכבדים אותנו ביין אדום בכוסות גדולות. לא פלא שבחצרנו יש ילדים שמחים במיוחד.

רק לבטי-עיני ביצה לא נותנים יין. כי בטי הקטנה חולה. לבטי הקטנה יש אחות שמבוגרת ממנה בעשרים שנה. אותה אחות היתה נשואה ואם לבת כאשר בטי נולדה למר ולמרת ווייס. זו היתה שערוריה ממדריגה ראשונה. זה פגע בסדרי העולם התקינים. רק אצל הצוענים ניתן היה למצוא דודה, שהיא צעירה יותר מאחייניתה. כל הילדים ידעו שבטי חולה בגלל שהיא דודה של ילדה גדולה ממנה.

לבטי הקטנה היו עצמות רכות, לכן היו רגליה קצרות ורזות ולהן צורת O.היה לה ראש ענק שהתנועע על צוואר דקיק. קראו לזה "וואסר קופף" – כלומר "ראש מים". טומי'קה מדד פעם את היקף ראשה. הוא השווה להיקף ראשינו אנו, והיא ניצחה בגדול. אבל הדבר שהיה מדהים את רואיה וגם הפחיד אותם היטב – היו עיניה. הן בלטו מחוריהן עד כדי כך, שהרגשת צורך להחזיק מתחתיהן קערית, ליתר בטחון. ועל כן נקראה בפי כל "בטי-עיני-ביצה".  בטי היתה כבת שבע אז, מבוגרת ממני בשנתיים, אך היא היתה נמוכה ממני. ילדה נחמדה מאד, היא לא הפריעה לאף אחד, והיתה יכולה לשבת שעות במקומה. בטי כמובן לא דיברה. אמה היתה חוזרת ואומרת לה "ממה, ממה" ומראה על חזה (כמובן שעיניה של בטי נגעו ממילא בחזה של אמה). גברת ווייס אמרה שרק את הנס הזה היא עוד מבקשת מאלהים, שבטי תגיד "ממה".

אדון ווייס היה איש חולני,  ואשתו לקחה אותו מדי פעם לבית החולים. במקרים כאלה בטי הושארה אצלנו. טומי'קה התלהב מבטי-עיני-ביצה, ומצא בה כר נרחב למחקר. היתה לו תיאוריה, שאם נלחץ לבטי על הראש, ישפריצו לה מים דרך האוזניים. לחצנו ולחצנו אך מים לא יצאו. גם העיניים של בטי הלהיבו אותו. ההורים אמרו כי עיניה בולטות בגלל בזדוב. טומי'קה הסביר לי שבזדוב זה אדם רע בתלבושת שחורה, שאם הוא רק שומע על ילדה שיש לה אחיינית יותר צעירה ממנה – הוא מושך לה בכח את העיניים החוצה. למרות הנתון הביוגרפי שלא היה ברזומה שלי, פחדתי מבזדוב כל ימי ילדותי.

בחצר גרו גם איבי ואמה הגרמניה,  שהיתה אשה יפה עם שיער צהוב. כל השכנים קראו לה הגרמניה הקורבה. שם גרמני יפה. כשאיבי ואני ושאר הילדים היינו בחצר, האמהות שלנו הציצו מדי פעם מהחלונות והורידו עלינו הוראות. רק אמא של איבי לא התערבה אף פעם, ואנחנו קינאנו בחופש שלה. הגרמניה היתה עסוקה. תמיד היו לה אורחים. בכלל, אם איבי רצתה להכנס הביתה, היא צעקה : “מוטי, אפשר כבר להכנס?” ולא תמיד קיבלה רשות. זה היה מוזר.

יום אחד איבי לא הסכימה לדבר איתי יותר. זה היה דוקא ביום שרציתי להזמינה אלי, ופניתי לאמא שלה:

"דודה קורבה, איבי יכולה לבוא אלי?” הגרמניה אמרה "תגידי לאמא שלך שהקורבה לא מרשה לבת שלה לשחק איתך יותר". היתה לי הרגשה, שזה מפני שהיא שונאת יהודים. אז החלטתי לא לספר לאמא.

בערבים היה איוונצ'וק-באצ'י (פנית כבוד של ילד למבוגר) בא לבקר אותנו. איווצ'וק היה יוגוסלבי, ולכן לא היו לו קרובים בעיר. הוא עבד אצל אבא כחייט, ואבא קירב אותו כבן משפחה. איוונצ'וק היה נשמה טובה,  ומבחינתנו, הוא היה משפחה, לא פחות ממנדי-באצ'י, אחיו של אבא שגר בחצרנו (ואשתו היתה מגדה המתגרדת). הוא ידע לעשות טריקים וקסמים – היה שולף לי מטבע מאחורי האוזן או מנחש מהו הקלף שבחרנו מחבילה.

אם הייתי בהשגחתה של איפיצ'י – זה היה תמיד יום מבורך. איפיצ'י ביקרה את בנה מדי יום, אם לא בבוקר אז בערב. וכך נסענו בחשמלית לבית הקברות של הפראבוסלבים. על מצבתו של פאבל היתה תמונה סגלגלה של פאבל עצמו, חובש כובע צבאי. איפיצ'י היתה מנשקת את התמונה, ואז נשכבת בקושי רב (בגלל הפודגרה) על המצבה ומתחילה ליילל ולגרד את האבן באצבעותיה המגויידות. אחרי זמן מה היתה מתיישבת ואז חובטת בשתי ידיה על חזה ועל פניה, וצועקת כל מיני דברים בשפה לא מובנת. לבסוף היתה מצטלבת, ובזה נגמר הטקס. מרגע זה ואילך אפשר היה לדבר ולצחוק כרגיל.

היום גיליתי על אחת המצבות תמונה של נפטר פראבוסלבי שדומה מאד לדודי מנדי. אני מראה אותו לאיפיצ'י. איפיצ'י מצטחקת ואומרת : “כן, דודך מנדי מתארח כאן הרבה, ולא שוכח להביא שמיכה".  מה?!  “מה עושה פה דוד מנדי עם שמיכה?”

עכשיו איפיצ'י נראית פתאום מהורהרת מאד, זו ההבעה שהיא עוטה כאשר היא עונה לי על שאלה רצינית. “תראי, יתכן שהוא עייף, והוא בא לנוח".

אנחנו נוסעות הביתה. בבית אמא ודודה מגדה המתגרדת יושבות במטבח,שותות קפה ואוכלות עוגות דובוש. בטי-עיני-ביצה יושבת בחדרי, פיה מרוח בשרידי דובוש והיא משחקת בשקט בבובות שלי.  בעודי בוחרת לי פרוסה יפה של עוגה מן הצלחת, אני שואלת את דודה מגדה: “מגדוש-טנטי, למה מנדי-באצ'י הולך לנוח בבית הקברות של פאבל?” אמא אומרת "מה את מבלבלת במוח?”.”כן" אני אומרת "הוא לוקח שמיכה והולך לישון על מצבה". שני זוגות עיניים נפערות כלפי בתדהמה. “מי אמר לך את זה?!”

"איפיצ'י"!

או, או. זה לא טוב. מגדה המתגרדת מאדימה ואז היא מחווירה. אמא אוחזת בידיה של מגדה שמתחילות לרעוד. אמא אומרת לי "צאי וחפשי את טומי'קה". שום טומי'קה. אני רוצה להבין מה קורה. אני מצותתת ליד הדלת.

עכשיו אני שומעת את מגדה מבכבכת - “המנוול הזה, אין לו בושה, בטח כל העולם יודע, בטח כולם מרחמים עלי!” אמא מוסיפה שמן למדורה: “זו הקורבה הגרמניה!, אני עצמי ראיתי אותה עושה עיניים גם לטיבי" (שהוא במקרה אבי).

מגדה: “בכל יום רביעי, בכל יום רביעי! הוא כביכול הולך לכדורגל!”

אמא בלחישה ארסית: “היום, היום יום רביעי".

עכשיו שתי הנשים מתלחשות ממש בשקט, אבל אני מבינה שהן נוסעות לבית הקברות.

מנסה לא להיראות, אני חומקת בשקט מהבית והולכת לאיפיצ'י. אני מבוהלת. אני מספרת לה שאמא ומגדה נוסעות לבית הקברות. ואני קצת בוכה. לאט לאט איפיצ'י מבינה לאן הדברים מובילים. היא מסירה את שמיכת הצמר מעל רגלי הפודגרה, קמה בקושי ואומרת לי: “ילדה, תלכי הביתה ותשתקי פעם אחת בחיים שלך!” “ולאן את הולכת איפיצ'י?!” “נו, לאן? לבית הקברות, להציל מה שאפשר!”

אני חוזרת הביתה. טומי'קה כבר בבית, מבושם קצת. אבא ואיוונצו'ק יושבים במרפסת מעשנים ומשוחחים. טומי'קה שואל את אבא: “מתי אמא ומגדוש-טנטי יחזרו מן הקולנוע?” איזה קולנוע? לפני שאבא מספיק לענות אני קופצת "הן לא הלכו לקולנוע, הן הלכו לבית הקברות!”

נו, ודאי, הסיפור מתגלה לאבא תוך רגע. עכשיו אבא אומר לי "לכי לאיפיצ'י ובקשי ממנה לבוא לשמור עליכם". אני אומרת לאבא בראש מורכן שגם איפיצ'י הלכה לבית הקברות.

אבא אומר לאיוונצ'וק "עזור לי להלביש את הילדים" כבר קריר בחוץ , עוזרים לנו ללבוש מעילים וכובעים. גם לבטי-עיני ביצה יש כובע שאמה סרגה לה, אחרי שלא נמצאו כובעים במידתה בחנויות. הכובע ניראה כשק ורוד, ומאחר שגברת ווייס רצתה לשוות לו לווית חן ילדותית, היא סרגה בראש הכובע שתי אוזני חתול חמודות.

ולדרך אנחנו יוצאים: אני עם אבן כבדה על לבי, טומי'קה שעדיין שרוי באופוריה מהביקור ביקב, אבא שלי, איוונצ'וק היוגוסלבי ובטי עיני-ביצה.

בחשמלית אבא דואג שבטי לא תשב ליד החלון הפתוח, מפני שהוא חושש שחשמלית שתעבור לידינו תגלח לבטי את העיניים. טומי'קה מתרחק מאיתנו כדי שלא יחשדו שבטי היא אחותו. אני אוחזת בידה של בטי, וכאשר נוסעת הלומה מתבוננת בבטי ועושה בידה תנועה של "מה זה?” אני מסבירה לה כי בטי היא דודה לילדה שמבוגרת ממנה. האשה מהנהנת בהבנה.

אנחנו יורדים מהחשמלית. אבא אומר כי לא נעבור את שער בית הקברות, שם אמורות להסתתר אמא ומגדה. הוא מקווה שהן לא יגלו אותנו, שבעצם באנו להזהיר את מנדי אם במקרה הוא יופיע עם שמיכה. חשוב מאד לשמור על שקט.

איפיצ'י לא נראית בשום מקום. אנחנו מחכים. כל חשמלית שנעצרת עוצרת את נשימותינו.

טומי'קה זורק עלי אבנים קטנות. הוא משתין על קיר בית הקברות. אבא ואיוונצ'וק מעשנים ומעשנים. בטי הקטנה התעייפה בגלל העצמות הרכות של רגלי ה שלה ועכשיו אבא מחזיק אותה בידיו. על כתפיו של אבא רואים אבטיח ורוד עם שתי אוזני חתול. טומי'קה סוחב אותי לראות את העיניים של בטי-עיני-ביצה: הן נוזלות למטה עד אמצע הגב של אבא. בטי ישנה עכשיו, אבל שמורותיה אינן ארוכות מספיק כדי לכסות על שתי הביצים, וחצי עין לבנה מביטה עלינו מלמעלה.

משעמם. אני מטיילת לבד לכוון שער בית הקברות. הנורא מכל קורה: מהשער יוצאת דמות שחורה ענקית. “בזדוב!” אני יודעת בוודאות, איך אני אסביר לו עכשיו שאין לי אחיינית?

עד מהירה מסתבר שזו רק איפיצ'י, שהלכה לנוח מעט אצל פאבל, וחזרה אל משמרתה.

כולם משתדלים לשמור על שקט, כדי שאמא ומגדה לא יחשדו.

חשמלית נוספת עוצרת. דודי מנדי יורד מן החשמלית וידו חובקת מותניה של אישה. סערה שקטה מתחוללת בחוג שלנו: איוונצ'וק ואבא רצים בשקט לכיוון של דוד מנדי. העיניים של בטי הקטנה מתנדנדות על הגב של אבא.  אפילו איפיצ'י מנסה לרוץ על שתי הפודגרות שלה. כולם עושים למנדי תנועות שונות בידיים.  הוא אמנם נעצר, אבל ממשיך לעמוד על מקומו ולחבוק את האישה.

טוב, מזל שאני נמצאת כאן. מישהו צריך להציל את המצב. אני צורחת במלוא גרוני: “מנדי-באצי, תברח מהר, אמא ומגדה מחכות לך בבית הקברות!”.

מנדי אכן מבין סוף סוף. באופן אבירי, תכונה משפחתית, הוא משאיר את האשה שאיתו לבדה על המדרכה, רץ לאחור ומצליח לקפוץ חזרה על החשמלית שממנה ירד זה עתה, וזו נוסעת לדרכה.

אמא ומגדה פורצות החוצה מבית הקברות בצעקות, אך כבר מאוחר מדי לטפל בדוד מנדי. נשארה רק האשה. אנחנו קרבים אליה לאט, כגוש אחד.

אז פוקחת בטי הקטנה את שתי הביצים שלה, מושיטה ידיים דקיקות קדימה ואומרת "מ-מה!”

ושם עומדת הגברת ווייס, שכל כך ציפתה לנס הזה.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

51 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל המיזנטרופית אלא אם צויין אחרת