00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

חיי

במזל סרטן - חלק יב`

 

 

ומה עם המשפחה והחברות הקרובות? מתי הזמן הנכון להגיד להם. לשתף אותם בפחדים ובחששות? פסח בפתח, בדרך כלל אנחנו עם המשפחה שלו – בליל הסדר ושלי למחרת. לספר, אפילו שמדובר בחשד, משמע לקלקל לכולם את החג. זה לא עוזר ולא תורם.  

לא מספרים.

תמיד אהבתי להיות לבד. כילדה, הייתי שונה משאר הילדים. כשהגעתי לגן חובה, הפעם הראשונה שיצאתי מהבית, הגננת חשבה שמשהו לא בסדר איתי. נהגתי לשבת בצד, נקייה ומצוחצחת ולהביט בילדים המשחקים ומשתוללים, הרגשתי שונה. לא יודעת מאיפה ההרגשה הזו אולי מפני שבבית דברו איתי רק צרפתית, ומעט המילים בעברית שקלטתי באקראי לא איפשרו לי להתבטא בעברית, קושי שהפריע לי גם בתקשורת עם הגננת. אהבתי לשחק לבד עם הבובות, שם לא הייתי צריכה להתמודד עם הילדים והם הניחו לי.

גם בשכונה לא השתתפתי במשחקי הילדים. לא היו לנו מגרשי משחקים והילדים בילו את רוב הזמן במשחקים ברחוב. אחותי השתתפה במרץ בכל המשחקים והיתה חברה בכל החבורות הנחשבות, אבל הילדים לא כל כך האמינו לה כשסיפרה שיש לה אחות גדולה. נהגתי לשבת בחלון הבית ולהביט בילדים המשחקים, מדי פעם נהגה אחותי להצביע לעברי כדי לאמת את קיומי. לא הרגשתי בודדה ולא קינאתי בילדים המשחקים.

עם הזמן כמובן שלמדתי לדבר עברית היטב אבל תחושת הזרות נותרה. שנים מאוחר יותר שאלתי את אימי למה היא החליטה לנתק אותי מהשפה העברית והיא טענה שרצתה שאלמד שפה נוספת.

והינה רצון טוב ומעשה שרק כוונה טובה בצידו השפיעו על חיי השפעה מכרעת.

אני מבינה צרפתית ויכולה לתקשר מעט אבל – אני לא דוברת את השפה. תחושת הניתוק והניכור מהחברה, לעומת זאת,  נמשכה שנים רבות. גם אם במודעות של בוגרת ידעתי לעקוף ולדלג על המכשלה ולכאורה הפכתי לאחת מהחבר'ה, עדיין הרגשתי הכי טוב לבד. גם כשהתחתנתי ונולדו הילדים והחיים ניתבו אותי למקצוע מאוד ורבלי, הדורש אסרטיביות ומאוד מתוקשר, עדיין בתוכי פנימה אהבתי את הלבד. בני המשפחה ידעו שמדי תקופה מסוימת, אני ניכנסת לחדרי ומתנתקת מהעולם למספר שעות ואסור להפריע לי.

הספרים היו לי מפלט. בילדותי הם סיפקו לי עולם חליפי שלא הייתי חייבת להשתתף בו, אבל גם כשבגרתי אהבתי לשקוע בעולם אחר, עולם של אחרים, וזה הרגיע, זה סיפק לי את הלבד שהייתי כה זקוקה לו. 

כשעמדה על הפרק השאלה מתי לספר ולמי, היה לי ברור שאשתדל לדחות  זאת ככל שיכולתי . זה נגד את הנטיה הטבעית שלי להיות לבד.

בנוסף לכך, כל מי שסיפר בשורה רעה כלשהי מכיר את ההרגשה. אנרגיה גדולה נדרשת כדי להפוך לדובר ומסביר של הבעיה,

כמעט בלתי אפשרי להטיח בפני אנשים לקונית בשורה רעה. בדרך כלל מתחילה נפשית ההכנה מה להגיד, לבחור את המילים כדי שהבשורה לא תשמע קשה, לרכך בחיוך ולהרגיע את כולם ש"זה לא נורא". אח"כ לענות על שאלות, לתאר את ההתפתחות ו"מה אומרים הרופאים" . התהליך הזה לא התאים לי, הייתי בטוחה שאני לא מעוניינת לערב בשלב זה אפילו את הקרובים אלי, מספיק לי שמוליק, הצוק האיתן שלי.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

7 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל פל אלא אם צויין אחרת