00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

חיי

במזל סרטן - חלק י`

 

תיאמנו עם השכנה שתקפיץ למחרת את הבנות לבית ספר ואנחנו התייצבנו מוקדם ליד חדרו של דר' שרון בבית החולים וגילינו שהוא יגיע רק לקראת הצהריים. חדר ההמתנה היה שוב מלא עד אפס מקום בנשים בכל הגילאים, הצבעים והעדות. רק במקומות האלה מקבלים מושג לגבי היקף המחלה. גם המושג אחד מתשע לא מצליח להעביר את תפוצת המחלה.

השעות עברו בעצלתיים ולא הצלחתי להתרכז בדבר אפילו לא בקריאה שבדרך כלל היא עבורי כאוויר לנשימה. הסחרחורת הרגשית שהייתי נתונה בה חידדה את חושי עד דק והפכה אותי לחסרת סבלנות ישבתי על קצה הכיסא כשאני מחבקת את הצילומים אל חזי.

בסמוך לשעה אחת עשרה הגיע דר' שרון. התעלמתי בחוסר נימוס שאינו אופייני לי מהתור שהמתין ודחפתי לידיו את הצילומים . "זה מהמכון" אמרתי בתוקפנות " אני רוצה להבין איפה הטעות".

הוא ניכנס לחדרו ואחרי מספר דקות ניכנסה גם דר' קרני. החשש זחל והתגנב לליבי דוחף בפראות את התקווה הקטנה שהחלה להתנחל והמאבק בין התקווה לחשש התיש אותי.

"זה לוקח המון זמן,  אני לא יודעת מה להרגיש" אמרתי לשמוליק כשאני מתאמצת לעצור את הדמעות שאיימו לפרוץ. הוא הביט בי ללא מילים וחיבק אותי חזק. הנשים שמלאו את חדר ההמתנה מסביב הביטו בנו בסקרנות ובלי כעס. הם קלטו את תחילתה של דרמה והמתינו. הרגשתי כאדם שממתין להוצאה להורג על הגרדום והקהל שמסביב שמח הינה "האחת" אמרו לעצמן הנשים מקוות שהן תהיינה בצד של ה"תשע". ישבתי על הכיסא מאובנת, נועצת מבט בוהה לחלל החדר, מרוקנת מתחושה ומחשבות.

כשקראו בשמי קפצתי מהכיסא, יוצאת בבת אחת מהקיפאון שאחז בי, החזקתי בחוזקה בידו שלשמוליק מבקשת שיחמם לי את אצבעות הידיים שהיו קרות כקרח.

מבטם הרציני של שני הרופאים שבחדר, בישר רק רעות.

"השווינו בין הצילומים ואנחנו רוצים לצלם אותך שוב".

"כלומר הם לא טעו" התעקשתי.

"הצילומים שהבאת אכן מעידים על ממצא כל שהוא אבל אנחנו שוב רוצים לצלם".

"אם אין לי סרטן" אמרתי בציניות, "אני כבר אקבל אותו מכל ההקרנות. "

התהלך החל שוב, חדר הממוגרפיה, לחיצת השד, צילומו מכל הצדדים והמתנה מורטת עצבים.

כשנכנסתי בשנית לחדר, פניהם הרציניות אמרו לי הכל. "אנחנו טעינו" אמר דר' שרון, "אם כי הגוש ממוקם עמוק מאוד ובגודל שלו מאוד קשה להבחין בו".

לא הייתי מוכנה לעבור לסדר היום, "מה זאת אומרת עמוק וקשה להבחין? עובדה שבמכון הבחינו ! מה היה קורה"  הקשיתי "אם הייתי מקבלת את הקביעה שלכם והולכת הביתה רגועה ומאושרת?"

"היינו מגלים זאת בשנה הבאה."

"בשנה הבאה"  הרמתי את הקול, "הגוש כבר יכול היה להיות כפול בגודלו. הרי המטרה היא גלוי מוקדם !!"

שניהם שתקו והביטו בי, הייתי רוצה להאמין שבמבוכה.

אחרי מספר דקות של שקט אמר דר' שרון "השלב הבא הוא ביופסיה, בדיקה שתגלה לנו אם הגידול ממאיר או לא".

קבענו תור מוקדם ככל האפשר לביופסיה והלכנו הביתה בלב קשה.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

8 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל פל אלא אם צויין אחרת