44
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

זיכרון בפועל

מכוניות 2

[1]

בקרוב אקבל רכב ליסינג חדש. קיבלתי מכתב ממשאבי אנוש, ובו פירוט של הדגמים שמתוכם אוכל לבחור את מכוניתי החדשה. לאחר התלבטות ממושכת וקריאה מרובה באתרים הרלבנטיים (בעיקר אתר otoli), החלטתי שלא להישאר עם סוג המכונית שיש לי עכשיו. החלטתי להזמין מכונית שיש לה תא מטען גדול, והיא ידועה באמינותה ובחסכוניותה.

שותפי למשרד פול צחק עלי: מה אתה מתלבט כל כך הרבה, אמר, גש לאולם התצוגה, שב באוטו, ואם נוח לך בתחת, קח את האוטו. הוא עצמו לא לוקח ליסינג: הוא עשה חשבון ומצא, שהסכום שיורד לנו כל חודש מהמשכורת בשביל הליסינג גבוה יותר מסך כל העלויות שיש למי שמחזיק רכב בעצמו.

אבל אני, לא אכפת לי לשלם יותר. שווה לי לשלם יותר, כדי לא להתעסק בעצמי עם האחזקה השוטפת של המכונית, ובעיקר כדי לא לפתח יחס חרדתי כלפיה. לא לקחת ללב כל מכה שהיא חוטפת, לא להתעסק עם הקניה והמכירה, לא לעבור תהליך רגשי מסובך כל אימת שאני נדרש לשלוף את פנקס השייקים ולשלם בעד התיקונים. כן סידרו אותי, לא סידרו אותי, אולי למישהו אחר היו עושים מחיר אחר, מה כל זה אומר עלי. אני כל כך שמח לא להתעסק בדברים האלה, ששווה לי לשלם.

[2]

אבא סחב ארבע שנים קשות עם הטרנטה הראשונה שלו לפני שהחליט לקנות מכונית חדשה. המכונית החדשה הגיעה בשבוע שלפני פסח תשל"ב. אני זוכר שהייתי בכתה גימל, ושהייתה לי אדמת בדיוק באותו שבוע. הייתי כל כך סקרן לראות אותה כבר. זו הייתה פולקסוואגן חיפושית אלף מאתיים בצבע לבן. הגיע יום, אמא אישרה שאני מספיק בריא כדי לצאת מן הבית, ונסענו במכונית החדשה למתפרה בקיבוץ נגבה, לקנות לנו בגדים לליל הסדר. בליל הסדר נסענו בה לדודים באבן יהודה, כמו תמיד באותן שנים. אבא, שאף פעם לא סבל במיוחד מקור, הדליק את החימום לרגליים. אמא צרחה עליו, שיפסיק להתעסק עם כפתורים בזמן הנסיעה. "אבל קר לי ברגליים", התמרד אבא. בסוף נמצאה פשרה: הצעצוע החדש הופעל רק בצד שלו. בחלוף תקופת ההרצה, אחרי אלף קילומטר, אבא לקח את החיפושית לבדיקה במוסך המורשה, באיזור התעשיה הדרומי של רחובות. הוא לקח גם אותי איתו. זה ריגש אותי מאד.

אמא אף פעם לא אהבה מכוניות. את מבחן הנהיגה עברה בקושי רב, נהגה רק בתוך אשקלון, וגם זה באיטיות רבה. בכל זאת, המכונית הייתה רוב היום אצלה. היא הורידה אותי בבית הספר שלי, את אבא בבית הספר שלו, ואז נסעה לבית הספר שלה בשיכון דרומי. בצהריים הייתי יושב בחניון שליד בית הספר, מחכה שאמא תבוא לאסוף אותי. אבא סיים את יום עבודתו מאוחר יותר, ובא הביתה באוטובוס. אחותי היפה ואחותי הטובה כבר היו גדולות מכדי לנסוע לבית הספר עם ההורים או לחזור איתם. כשהייתי בכיתה ה' ונפתח בית הספר החדש בברנע, איפה שגרנו, התחלתי גם אני לבוא לבית הספר ברגל.

אבל, הנסיעות הבינעירוניות נשארו נחלתו הבלעדית של אבא. כמו מלך ישב בכיסא הנהג, אחז בהגה ומשך בידיות ובמתגים. מאחוריו ישבה בתו הטובה והאהובה, לימינה ישבתי אני, לימיני אחותי היפה, ומלפנים אמא, שלקחה לעצמה את תפקיד היועצת והשומרת. "אל תיסע כל כך מהר", הייתה רוטנת. "תחזיק את שתי הידיים על ההגה", הייתה מצווה כשאבא היה מסביר לי משהו ומלווה את ההסבר בנפנופי ידיים. כשהיינו חוזרים לאשקלון בחושך, הייתה אמא לוקחת על עצמה לשמור על עירנותו של אבא. זאת עשתה באמצעות נסיונות לפתוח בשיחה איתו. ברם, לאמא ולאבא לא היה כל כך הרבה על מה לדבר. לפיכך, הנסיונות של אמא לשמור על אבא כללו בעיקר הקראת כתובות שהופיעו על שלטי הדרך. כאן זה תעשייה אוירית? כן. המממ. הנה בני ברק. כאן כולם דוסים, הא. ומה זה כאן? אה, יבנה.

כך הייתה אמורה להיראות גם הנסיעה המסורתית לדודים באבן יהודה בערב פסח תשל"ג. אלא שבקטע שבין ראשון לציון לצומת השבעה שמענו פתאום בום גדול בצידנו השמאלי אחורי, ואחריו מין טרטור לא נעים מאותו כיוון. אבא עצר לצד הכביש, הוציא את ארגז הכלים שלו מהבגאז', שמענו כמה דפיקות, שלאחריהן חזר אבא למושב הנהג ושוב יצאנו לדרך. הטרטור בצד שמאל פסק. רק כשהגענו לאבן יהודה ראיתי את מכוניתנו בקלונה: הכנף השמאלית האחורית הייתה מעוקמת לגמרי, ומתחת לצבע הלבן שנשחק הופיע פח אפור, כבר מעט חלוד. מכוניתנו החדשה והיפה הייתה עכשיו חבולה, חדורה, מחוללת.

אחרי החג אבא לקח אותה למוסך, ושם השיבו לה את מראה הקודם. רק כשרצה אבא למכור אותה, התברר שהפגיעה הייתה חמורה משחשב. התאונה שעברנו לא רק פגעה בפח, אלא גם הותירה פגיעה במרכב המכונית, פגיעה שלא הפריעה בזמן נהיגה, אך התגלתה בבדיקה במכון הרישוי טרם המכירה. אבא נאלץ למכור את החיפושית במחיר נמוך, ולא נשאר לו די כסף לקנות במקומה רכב חדש, כפי שתכנן. שנים רבות אחר כך עוד חזר אבא והזכיר את אותו נהג מנוול שנכנס בו וברח, משאיר אותו עם פגיעה בשאסי. הנה מלה שתמיד תזכיר לי את אבא שלי: שאסי. עד היום, כשאני פוגש אותה במפרטים טכניים של מתגי תקשורת, אני נזכר באבא ובחיפושית.

[3]

המכונית המשומשת שקנה אבא במקום החיפושית הייתה פיג'ו מאה וארבע תכולה. הייתי במרפסת עם אלכס כשראיתי את אבא מביא אותה הביתה. ירדנו שנינו בריצה למטה, תפסתי את אבא כשסיים להחנות, וביקשתי ממנו שיעשה לנו סיבוב. ללא אומר נכנס אבא חזרה למכונית, הסיע אותנו לברנע למעלה, וחזרה לרחוב הטייסים. המכונית הייתה מרווחת ונוחה. היא שירתה אותנו בנאמנות כמה שנים, שבמהלכן הגיע גם תורה לחטוף.

מי שנהג בה הפעם הייתה אחותי היפה, שבינתיים עברה טסט בניסיון שלישי. שלא כמו אמא, אחותי היפה התלהבה מאד מהנהיגה, ובקשה את המפתחות בכל הזדמנות. אהבתה לכבישים המהירים לא פגה בזמן ששירתה בצבא, גם לא כשהתחילה ללמוד באוניברסיטה. לא הייתה לה מכונית משלה, גם לא חבר קבוע שעל מכוניתו תוכל להתעלק. הפג'ו התכולה הייתה המכונית הראשונה שלה, וגם עוד מקום בשבילה לבסס את מעמדה החדש במשפחה, כבוגרת. היא זו שנהגה עכשיו בנסיעות המשפחתיות. אבא ישב לימינה, ואמא עברה לשבת אתי במושב האחורי, אדישה לסמליות שבהחלפת המקומות, סמליות שלדידי הייתה עמוקה מי ים. אחותי הטובה כבר לא נסעה איתנו כמעט. היא כבר עזבה את הבית, יצאה עם הגרעין שלה לשנת שירות ללא תשלום באחד מקיבוצי עמק יזרעאל.

בבוקר שבת אחד נסענו לבקר אותה שם בקיבוץ. הפג'ו שייטה בנחת על כביש הסרגל, פנתה לעבר כביש התענכים, וירדה במורד ההוא, שממנו נשקף עמק יזרעאל במלוא הדרו, על ריבועי שדותיו ובריכות הדגים שלו. בסוף המורד פנתה אחותי היפה ימינה, לכביש עפולה בית-שאן, ולחצה על דוושת התאוצה. לצד הכביש נמתחו עכשיו שני טורי ברושים, שביניהם ניתן היה לראות את שדות העמק. מן השדות של כפר יחזקאל צץ ועלה טרקטור קטן. הטרקטור עלה על הכביש בניצב אלינו, חצה את הכביש לאיטו, ובום, התנגש בפג'ו התכולה שלנו. אני זוכר את המושבניק הצעיר שנהג בטרקטור. מבויש ונבוך, הוא הגיש לאבא את מסמכי הרישוי והביטוח, ממלמל התנצלויות רפות. הייתה לו פלומת זקן, והוא לבש בגדי עבודה כחולים. אבא לא יכול היה לכעוס עליו. הוא היה כל כך מנומס, והוא גם היה מההתיישבות העובדת, בבת עינו של אבא. אולי בזכות זה חמקה גם אחותי מזעמו של אבא, למרות שאני די משוכנע שנהג מנוסה ממנה היה מצליח לבלום ולמנוע את ההתנגשות. מכל מקום, נראה כי התאונה הזו לא השאירה נזקים נסתרים בפג'ו. אבא לא חזר לדבר עליה. ואולי לא דיבר עליה משום שזו הייתה כבר הפעם השניה, והפעם השניה אינה כמו הפעם הראשונה.

[4]

אבא מכר וקנה עוד הרבה מכוניות מאז, ויכולתו לאתר "מציאות" ולהתמקח עליהן הלכה והשתפרה. עיניו האירו כשדיבר על המכוניות שנהנה מהן. פניו קרנו כשהזכיר עסקאות טובות שעשה. כשחלה והזקין, החלה ראייתו להיחלש, ואחזה בו חרדה שמא ישללו ממנו את רישיון הנהיגה. כך, בכל אופן, סיפרה לי אמא, ואין לי דרך לדעת עד כמה הגזימה בתיאור החרדה הזו. כי אמא תמיד הוסיפה טונות של דרמה לכל חולשה ומגרעת של אבא, תמיד העדיפה לראות את חולשותיו וחרדותיו יותר מאשר את חוזקותיו. עד שנפטר, זאת אומרת. מאז שנפטר, הפך אבא בעיניה לכליל המעלות. מי יודע, אולי התקנאה אמא באהבה שרחש אבא למכוניות שלו. ואולי התחילה לחוש כלפיהן את אותה פטרונות ואת אותה שותפות גורל, שהאשה הראשונה בעולם העתיק הייתה חשה כלפי הפילגשים הצעירות שלקח בעלה. מכל מקום, ימיו של אבא כנהג קרבו לסיומם.

המכונית האחרונה של אבא הייתה דייהטסו אפלאוז בצבע תכלת מטאלי. אמא ואבא כבר גרו בבית הדו משפחתי ברחוב הנשיא, שהוא ביתה של אמא עד היום. המדשאה סביב הבית צומצמה כדי לפנות מקום לסככה מקורה עבור הדייהטסו. כדי להגיע מן הרחוב אל הסככה, צריך היה לנסוע בזהירות על שביל להולכי רגל, שהיה מתוח בין הבתים. לא כל כך חוקי, אבל כך עשו כל השכנים, וכך עשה גם אבא. עכשיו כבר הגביל את עצמו לנסיעות בתוך העיר. אל מחוץ לעיר נסע באוטובוסים, או שהיה מבקש ממישהו להסיע אותו. חברים רבים צבר אבא לאורך השנים, ורבים מהם ממילא נסעו למקומות שאבא ביקש לנסוע אליהם. אם ממש לא הייתה ברירה, הרשה לעצמו להזמין מונית. הדייהטסו עמדה בסככה, מסתפקת בנסיעות המעטות שנקצבו לה: קניות בשוק, ביקורים אצל רופאים, פגישות עם חברים ותיקים. עברו כמה שנים, והסכרת של אבא הגיעה כבר למצב כזה, שהוא בעצמו הבין שמוטב שלא ינהג. את הדחיפה האחרונה לכך נתנו לו אחותי הטובה ובעלה. כשרצו לקנות מכונית, אבא החליט לתת להם במתנה את הדייהטסו שלו. אחרי זמן מה הרשה לשכן בבית הצמוד לחנות בסככה המקורה.

כמה שבועות חלפו, והחדשות אינן טובות. אחותי וגיסי דיווחו, שמנוע הדייהטסו מתרתח בעלייה לרמת הגולן, מקום מגוריהם. אבא שמע ונדהם: אצלו לא הייתה שום בעיה כזו. הדייהטסו שירתה אותו בנאמנות במשך שנים, ומעולם לא התלוננה. ציער אותו לדעת, שהמתנה שנתן לבתו האהובה ולחתנו התגלתה כפיל לבן, כזה שנכנס ויוצא למוסכים. כשהחליט גיסי למכור את הדייהטסו לבסוף, התנדב אבא לבצע בשבילו את המכירה. כגימלאי, היה לאבא שפע זמן פנוי. היה לו מוניטין של אזרח מכובד באשקלון, היו לו קשרים, וכאמור, היה לו גם ניסיון עשיר במכירת מכוניות. הדייהטסו הייתה רשומה עדיין על שם אבא, כך שאפשר היה להציגה כמכונית יד ראשונה. היא נמכרה במהירות.

ברם, המכירה לא ריפאה את תחלואי הדייהטסו, ולא עבר זמן רב בטרם תבע הקונה בבית המשפט באשקלון נגד אבי ונגד גיסי, שלכאורה רימו אותו ומכרו לו חתול בשק. התביעה הכעיסה את אבא, וציער אותו לראות את גיסי נאלץ לבוא מן הצפון הרחוק לדיונים בבית המשפט. הדיונים בתביעה נמשכו גם לאחר מותו של אבא, אבל אני לא יודע לספר איך יושב העניין. גיסי, שאין לו ולא היו לו רגשות כל כך עמוקים ביחס למכוניות, סיים את הפרשה הזו בלי לדבר עליה יותר מדי.

עכשיו כשאני חושב על זה, בפרשיה האחרונה הזו היה אבא זה שדפק מישהו אחר, מכר למישהו אוטו לימון במחיר מלא. אבא מעולם לא הודה בזה בפניי, מן הסתם גם לא בפני עצמו. מבחינתו, הקונה היה המנוול בסיפור. איזה מין בן אדם הולך ותובע איש זקן וחולה, שביושר לבב מכר לו את מכוניתו האהובה? חתיכת מנוול.

[5]

ואני? אני ירשתי כמעט את כל השריטות שהיו לאבא בקשר למכוניות. המכונות המופלאות האלה מסבות לי הנאה רבה כשאני נוסע בהן השכם בבוקר או לעת ערב בכבישים ישרים וריקים. הן שוברות את ליבי כשהן משמיעות רעשים דיסהרמוניים ומדליקות נוריות אתרעה. כשאני נכנס איתן למוסך, אני מרגיש שהגבריות שלי עומדת למבחן. כן סידרו אותי, לא סידרו אותי, אולי למישהו אחר היו עושים מחיר אחר, מה כל זה אומר עלי. אבל יש לי פריבילגיה שלא הייתה לאבא: לתת למישהו אחר לטפל במכונית שלי ולדאוג לה. אני חוגג את הפריבילגיה הזו מדי בוקר, כשאני מתיישב ברכב הליסינג שלי, בוחר תחנה ברדיו, ומתניע.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

18 תגובות

נשארים מעודכנים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שושן פרא אלא אם צויין אחרת