00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

כלבה זקנה לומדת טריקים חדשים

צדק צדק תרדוף

29/04/2010

אני מאד אוהבת ללכת לים. מאד. הוא מסמל לי חופש, הנאה, והתנתקות ממחוייבות.  הכיף האמיתי היה לרדת לים בלי כלום בידיים: מפתחות האוטו בתוך ארנק קטן חסין למים, תלוי על צוארי. אין לי אפילו מגבת. כשאני רוצה הביתה אני מייבשת את עצמי מספר דקות בשמש, והופ – חזרה למכונית והביתה.

בלי שום עול.

ואז נולדו הילדים.

כן, כן, נולדו הילדים.

וילדים, למרבית הצער, אוהבים מאד ים.

פעם לקחתי את יונתן בן השנתיים לים. אני כן שימרתי את חזוני ללכת לים בלי מטלטלין עודפים, אבל תינוק זקוק בכל זאת לכובע ולמשחת הגנה. וקצת בגדים להחלפה. וכמובן מגבת לשבת עליה ומגבת להתנגב בה. והנה אנחנו מוכנים לצאת.

אה, צריך משהו קר לשתות. והילד לא אכל בצהרים, אולי אקח לו לנשנש משהו. קצת במבה וחטיפים. אני רק אטגן כמה שניצלים, כי הילד מקבל תיאבון בים. כן, נוסיף כמה לחמניות וסלט קטן. אולי קצת פירות.

אנחנו לגמרי מוכנים לצאת מן הבית חופשי בלי מטלטלין. אז אני נזכרת כי צריך לקחת כמה משחקים, בכל זאת ילד קטן: שני דליים, מסננת, כפות ומגרפות. וכדור.

אני יוצאת בלי מטלטלין, אבל עם צ'ימידן של האבא מהצבא, וכאשר הצ'ימידן מוכנס לבאגאז', האוטו שוקע מעט בחלקו באחורי.

ואז מגיעים למחוז החפץ – הו, הים, הים!

פורשים את המגבת הגדולה. יושבים. יש המון חול בים. המון חול. אני שונאת חול. הוא נכנס לכל מקום ודוקר לי באזורים אסטרטגיים. עוד לא התמקמתי ועיניו של יונתן מלאים חול, והוא גם גורס חול בשיניו הקטנות. לרחוץ לו פנים. לרוץ אחריו למים.

אלהים, כמה אני שונאת ים. אני יושבת עם יונתן באדוות הקטנות, וכל גל קטן ממלא את בגד הים שלו בחול נוסף. “אמא, תוציאי לי". “אמא, דוקר לי" אמא, אני צמא".

עכשיו הגלים הקטנים סוחפים עימם עלינו כמה ניילונים ריקים, יונתן ממולל זפת בין אצבעותיו, ואני מנסה לגרד מעל גופי עשב ים מרקיב בצבע חום.

בסדר, החול, הים. לעומת זאת השמש – זה נורא! מה אני מחפשת כאן? ה ב י ת ה, הבי תה!

עכשיו יונתן מבקש את הצעצועים שלו. אני שולפת את הדלי מתחת לקופסת הפירות, הקופסה נפתחת ומישמשים מתגוללים בחול.

יונתן מבקש ממני לעשות עוגת חול. כן, כן, עכשיו אני עושה עוגות חול. בשביל זה הכנתי עצמי כל חיי, למדתי 17 שנה, ואפילו עוגת חול אני לא יודעת לעשות כהלכה.

האם נדמה לי שאני ממורמרת?

לידינו מבלים סבתא ונכד. הנכד כבן גילו של יונתן, אני בוחנת היטב את תגובותיו של התינוק השני. יונתן מפותח יותר מבחינת המוטוריקה העדינה, וגם שפתו בנויה היטב, בעוד טוליק (כך קוראת הסבתא לתינוק) ממלמל שברי מילים. בכל זאת יש לי קצת שמחה. לאיד.

עכשיו טוליק מתקרב אלינו. יונתן והוא מיד מוצאים שפה משותפת. נראה לי שיונתן מנמיך את שפתו כדי שטוליק יבין אותו. הסבתא, אשה חביבה ונעימת הליכות, מביאה את צעצועיו של הנכד ומצרפת אותם לצעצועים שלנו. אז יורדת שלווה לעולם.

הילדים משחקים, צוחקים ונהינים, ויש לי זמן לעצמי. אני חושבת מחשבות. אני בוערת מחום.אני מאכילה ילדים. מתי יהיה סוף לכיף הזה?

הזמן חולף לו והסבתא אומרת: “טוליק, הולכים הביתה". טוליק צועק "לא ביתה, לא ביתה!” יונתן שואל "האם גם אנחנו הולכים הביתה?”. נו, כן, נדמה לי שנהינינו מספיק ליום אחד.

סבתא טוליק מתקרבת ומתחילה לאסוף את הכלים של הנכד. וגם אני מארגנת את הצעצועים שלנו. עכשיו אני רואה כי הסבתא הכניסה לדלי של טוליק את הכף שלנו. אני אומרת -”סליחה, הכף הזאת היא של יונתן". היא אומרת "לא, היא של טוליק".

אני אומרת "את לא רואה שכל הכלים שלו אחידים?  הכף מפלסטיק אדום והידית מעץ, וכך גם המגרפה". היא אומרת "זה של טוליק".

תבינו,לא מדובר פה באוצר, זוהי כף פלסטיק שעולה שקל, אני מוכנה לתת אותה במתנה אם היא תבקש, אבל היא לא יכולה לשדוד אותה מול עיני! אנחנו מתווכחות ואז הזקנה הצינית משתתקת, היא פשוט מכניסה את הכף לדלי של טוליק, ומתחילה להתרחק.

אני רואה אדום.

זאת לא מטאפורה. משהו מתפוצץ לי בראש וכל העולם הופך אדום: הים אדום, החול אדום, הילדים אדומים וגם לגבה של הזקנה צבע של המוהיקני האחרון.

הזקנה מתרחקת בצעדים קטנים ומהירים. אני מזנקת על רגלי ובשני צעדים גדולים מגיעה עד לסבתא. אני תוקעת שתי אצבעות בכתפה המרופטת. היא מסתובבת. אני אומרת לה: “גיברת", כן, כך אמרתי "גיברת! את נותנת לי את הכף בזה הרגע!” הקול שלי דומה דמיון חשוד ליודל שוויצרי. ואני חוזרת: “בזה הרגע!” יודל היהי, יודל היהי.

הזקנה מביטה בי בעיניה האדומות, ומוסרת לי את הכף ללא הגה.

אני אורזת את הצ'ימידן ויונתן הקטן, וממהרת לעזוב. אני מעורערת עד לעצמותי. האם באמת הייתי מוכנה להכות אשה זקנה עבור כף פלסטיק?

כן, הייתי מכה אותה, מורטת את שיערה המקליש ומתגוללת איתה בחול אם היה צורך.

עד הערב סיפורי סופר בכל בתי חברותי. כי בסופו של דבר זו שאלה פילוסופית: עד כמה את מוכנה להלחם עם האמת שלך. האם יש חשיבות גם לדבר שנלחמים עליו, או שמדובר בעקרון?  לא היה לי ספק שעצם נוכחותו של בני תרמה לתגובה המוגזמת שלי – הרי מבחינתו מדובר על רכושו, ואם אמא לא מסוגלת להלחם על רכושו אולי הוא יפקפק ביכולתי להגן על חייו.

נתתי לבני שיעור חשוב לחיים: צדק הוא צדק הוא צדק.

 

בערב, כאשר נרגעתי סוף סוף ופתחתי לי את הטלביזיה, יונתן בא מחדרו בצעקת שמחה: “תראי, עכשיו יש לי שתיים!” ובכל אחת מידיו החזיק כף פלסטיק אדומה עם ידית מעץ.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

69 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל המיזנטרופית אלא אם צויין אחרת