00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

מציאות מתולתלת

על השיגרה ויום הזיכרון שלי

קשה לכתוב דמעות. זה המשפט שהצליח אתמול לענות לי על כל החורים והחוסרים ביממה האחרונה בה ניסיתי ללא הצלחה לשכתב את המילים שכתבתי מבעוד מועד ליום הזיכרון הזה.

יום הזיכרון במשפחתי הוא היום הטעון ביותר בשנה, כמו אצל רבים נוספים. [ואולי, רק אולי, הוא גם היום היחידי בו כל הכעסים והמטענים נשארים בצד, ורק הזיכרון מוביל את הדרך הידועה אל החלקה הצבאית בבית הקברות בה קבור אח של סבי ז"ל.. אבל זה כבר נושא ליום אחר].

כשהתחלתי לכתוב את הרשומה שלי ליום הזיכרון, הבנתי שיום הזיכרון שלי שונה משל הרבה מהחברים הקרובים שלי.

מעולם לא נכחתי בטקס יום הזיכרון בבית ספר, וגם בשירותי הצבאי לא זכיתי לעמוד דום לצד המפקדים המצדיעים להורדת הדגל ולשירת התקווה. מאז ילדותי המוקדמת, בכל שנה נאלצתי להתמודד עם האודם המביך והגאה שהתפשט על לחיי כשהודעתי למוריי, מפקדיי ושאר הממונים עליי, כי ביום הזה איעדר משם ובמקום אלווה את סבי המנוח לטקסים הקבועים לזכרו של אחיו שנפל בדרך לקום המדינה.

נולדתי למשפחה שכולה. היא עובדה שלא בחרתי והיא לא נתונה לשינוי, היא תכונה שהוטבעה בי עוד כשהייתי רק עובר בבטנה של אמי. היא הפכה להיות גאווה משפחתית וזיכרון שנוצר בתוכי ממילים, סיפורים ותמונות בודדות, שחלקן רק שרידים של דמיונות וזיכרונות של הדורות הקודמים לי.

עד שנותיו האחרונות של סבי ז"ל בין החיים, היה מוביל אחריו שובל משפחתי ארוך שדאג לשמר את הגאווה המשפחתית כזיכרון שלא יישכח לעולם. כשהוא הלך, זיכרונותיו וסיפוריו נשארו איתנו במקום שבו ישבה דמותו ומלאו את החוסרים שנשארו ממנו.

אתמול בערב, כשחזרתי מהלוויה של סבתי שהלכה לעולמה בבוקר יום שבת האחרונה, חשבתי והתחבטתי בשאלה האם אוכל להתמודד עם זיכרונות ועומסים נוספים טעונים ברגש וכל-כך גדולים. ידעתי שאף אחד לא יכריח ויתעקש, שזה אולי עלול להקשות ולהכביד על ההתמודדות עם המצב החדש, וביננו, בעצם, כבר מזמן הפנמתי שאני לא צריכה טקס ממלכתי או אזכרה המונית כדי להנציח ולזכור את מה שטמון בי בלאו הכי.

לצד כל התובנות הברורות לי מראש, האבל הטרי במשפחתי, הכאב והגעגועים האינסופיים לסבתא שלי, נצנצה לי בצד הדרך- השיגרה. השמירה על הזיכרון היא חלק ממני וממי שאני, ובעצם היא נמצאת בכולנו. 

כנכדה של סבי ובתה של אמי וכאזרחית גאה במדינה קטנה ומלאת מכאובים, היא נמצאת בתוכי בכל רגע. ההמשכיות היא משפחתית והיא לאומית, יומיומית. 

לצד אבי האָבל בימים אילו על אימו שלו- סבתא שלי, שעשתה והיתה ועודנה אישיות בעלת משמעות אדירה לי ולכל הסובבים אותה אי פעם, נמצאת אמא שלי שהזיכרון הוא חלק ממנה, הוא מורשת משפחתית והזכרונות מאביה- סבא שלי, שהוא חלק בלתי נפרד מהדרך של המדינה שלנו להקמה. היא דרך חקוקה שבשיגרה של כולנו והיא בלתי נפרדת ממני כבת ודור שלישי למשפחה שכולה.

ואני, אני בדיוק בינהם, יושבת באמצע בין הוריי. ואני אשמור על הזיכרונות של שניהם קרובות לליבי.

גם היום כמו בכל שנה, נכחתי בטקסים הקבועים של יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה. כמו בכל שנה מאז שאני זוכרת את עצמי, גם הפעם שמעתי צלילים מוכרים ומרגשים, וצמרמורת עברה בי כשקראו בקול את שורות שמות הנופלים שנערמו בדרכם להבטיח את הקיום שלנו כאן. ואפילו הכרתי אישית אחד או שניים מהם לצערי.

אז נכון, הפעם כל צליל קיבל שתי משמעויות ושתי פנים, משני כיוונים שונים. כאבם של כולם התערבב והדגיש את לי את כאביי שלי. הגעגועים הטריים נצברו על גבי הזיכרונות הקיימים, וביחד עם יום הזיכרון הלאומי של כולם, אני הרגשתי בכאב עצום את הזיכרון האישי שלי. 

 

קשה לי לכתוב דמעות. המילים מבולבלות עומדות על קצה הלשון ומבקשות לצעוק כאב. כל מה שאני מצליחה לומר בקול הוא להביע תנחומים, ושלא נדע עוד מלחמות, שלא ילקחו מאיתנו גיבורים ויקרים בטרם עת ושלא נדע צער וכאב.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

18 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל טולה הורוביץ אלא אם צויין אחרת