1515
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

החיים שלי (או של אחרים)

הסיפור לשבת על פסנתרן בחסד

 

עוד לפני שיהודה (שם בדוי) נולד, היה מסלול חייו ידוע מראש. יהודה היה הבן השלישי במשפחה ולכן תפקידי הרופא והמהנדס היו כבר תפוסים. הוריו החליטו שהגיע הזמן לקצת תרבות ואחר התלבטות קצרה בין קריירה בציור, פיסול או נגינה הוחלט ברוב קולות על הנגינה.

 

הוריו של יהודה היו הורים מתקדמים שהכירו את התיאוריות הפסיכולוגיות של המאה העשרים  ושל המאה העשרים ואחת, על כן לא רצו לכפות על בנם את דעתם. הם הרשו לו חופש פעולה גדול וביום הולדתו הרביעי פרשו בפניו את שלל האפשרויות שהחיים מציגים בפניו – נגינה בכינור או נגינה בפסנתר.

 

יהודה שקל היטב את האפשרויות. או כך לפחות חשבו הוריו מכיוון שהוא לא נתן תשובה ברורה. לאחר שחיכו לתשובה במשך עשרות דקות יקרות הם החליטו לעזור לו בבחירה.

 

כאן הייתה התלבטות אמיתית. מצד אחד, יהודה היה עדיין נמוך מדי מכדי להגיע לקלידים של הפסנתר שכבר חיכה לו בסלון. מצד שני הכינור היה לו כבד מדי. מצד שלישי המורה לפסנתר הסבירה שאפשר להתחיל מכלי נגינה קטנים יותר (כמו למשל חלילית) ולהתקדם בהדרגה לפסנתר.

מצד רביעי, המורה לכינור הציג בפני הוריו של יהודה כינור מיניאטורי שלדבריו מתאים גם לילדים בני שלוש. הוא גם לא שכח לנזוף בהם  על כך שבזבזו שנה יקרה לפני ששלחו את יהודה אליו.

 

אבל ההורים, כזכור לכם, היו הורים מודרניים ולכן החליטו לא לכפות על יהודה את הכינור המיניאטורי (ובודאי לא את החלילית) ללא החלטה ברורה מצידו. הם ניסו מספר דרכים חינוכיות חדשניות לקבלת תשובה ברורה. לבסוף הם הניחו לפני יהודה סוכרייה על מקל (שייצגה חלילית) וקרמבו (כי הם באמת לא הצליחו לחשוב על ממתק שייצג כינור!). יהודה תפס את הסוכרייה ביד אחת ואת הקרמבו ביד השניה (בו זמנית) והתחיל לאכול בהנאה.

הוריו הביטו זה בזה בחיוך וקבעו מיד: שלושה ימים בשבוע כינור ושלושה ימים בשבוע חלילית.

 

ואז נחלו ההורים המאושרים את האכזבה הראשונה בחייהם: גם המורה לכינור וגם המורה לפסנתר (כלומר חלילית) היו תמימי  דעים כי יהודה עדיין לא בשל לנגינה. המורה לכינור היה מאוד שלילי בגישתו. לטענתו יהודה לא התנהג כילד פלא אמיתי ואין כל טעם להשקיע בו יותר.

 

המורה לפסנתר (כלומר חלילית) הייתה אופטימית יותר והעלתה את ההשערה כי אולי חלילית היא צעד גדול מדי לילד בן ארבע ויש להתחיל מתוף מרים.

יהודה באמת עשה חיל עם תוף המרים ותוך חודשים ספורים התקדם יפה ושלט גם במשולש ובקסטנייטות. בכיתה א` הוא היה נגן המצלתיים הטוב ביותר שאי פעם למד בבית הספר.

 

ההורים הגאים שילמו בעין יפה למורה והקפידו כי יהודה יתאמן כל יום. אך בשלב מסוים (בתחילת כיתה ג`) הם תהו אם לא הגיע הזמן להתקדם בכל זאת לפסנתר או לפחות לחלילית.

אבל המורה לפסנתר ביקשה לא לדחוק בעילוי הצעיר. לדבריה, כפיית מעבר לכלי נשיפה על ילד שכבר חמש שנים מתאמן על כלי הקשה עלולה לגרום לטראומה רצינית לנפשו הרכה של האמן.

 

בכיתה ו` הגיעה סוף סוף פריצת הדרך המיוחלת: יהודה התייצב בפני הוריו הנרגשים והודיע להם שהוא כבר מיצה את תוף המרים, המשולש, הקסטנייטות ואפילו המצלתיים. הוא רוצה מערכת תופים אמיתית.

לא לזה הם ציפו... ההורים ההמומים ניסו לשכנע את יהודה שבכל זאת יפנה לחלילית או לפסנתר, אבל הנער הצעיר עמד במריו.

 

תוך שנה נמכר הפסנתר (במחיר טוב – בתיווכה של המורה לפסנתר) ואת מקומו תפסה מערכת תופים מלאה.

ההורים עדיין לא איבדו תקווה ומפעם לפעם הציעו ליהודה להתקדם קצת – ובאמת תוך מספר שנים הוא הצטרף ללהקת רוק צעירה והתפרסם כאחד מהמתופפים הטובים בארץ.

 

סוף סוף ההורים יכלו להירגע – היו להם מהנדס, רופא ונגן.

 

 

מוסר השכל:  טוב מקל מתופפים אחד ביד מפסנתר מעלה אבק בסלון

 

שבת שלום!

 

 

ורציתי להמליץ על רשומה אחת  – התקרבות – בבלוג של גגג האחת

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

74 תגובות

תגיות
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל motior אלא אם צויין אחרת