00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

כלבה זקנה לומדת טריקים חדשים

שיער שיבה

14/04/2010

זהו. החלטתי. התעללתי שנים בשיער ראשי. לא עוד! כן, כן, אני אתן לשיבה להשתלט על המעוז האחרון של נסיונותי האומללים להיראות צעירה.

שנים שיחקתי לפי הכללים: נעלתי נעלי עקב עם שפיץ, הלכתי עם בהונות מופנים החוצה כאשר הנטיה הטבעית שלי היא להלך כמו יונה. גילחתי את רגלי, מרטתי את שפמפמי, תלשתי את גבותי, לבשתי מיני, לבשתי מקסי, צבעתי את שערי בכל צבע אפשרי, סלסלתי, יישרתי,  מרחתי קרמים שעלו יותר מטיול לפריז. חשבתי לעצור את הזמן.

כשהגעתי לגיל חמישים החלטתי להצטלם בכל יום הולדת, כדי להווכח שאני נשארת צעירה בכח רצוני. ואל יקל הדבר בעיניכם: אני האשה שאינה מצטלמת. כי אני לא פוטוגנית: בחיים אני הרבה יותר צעירה, יפה ורזה מאשר בתמונות. לכן, לילדי יש אלפי תמונות, בהם הם מופיעים לחוד או יחד, עם חברים ומשפחה. אבל על פי האלבומים – הם יתומים. אין אמא בתמונות.

מאז ההחלטה יש בידי יותר מעשר תמונות מימי ההולדת שלי. אני מניחה אותן ברצף, בשורה ארוכה על  השולחן. מה אגיד לכם. בתמונה האחרונה מ 29 למרץ השנה, שערי עשוי לתפארת פסים פסים, חולצת המשי הכחולה הדורה ומחרוזת הפנינים האמיתיות שלי נוצצת על צווארי,  ובכל זאת אני נראית חשמן פולני זקן, ואני בכלל הונגריה.  האשה בתמונה הראשונה נראית בתי. וביננו, גם היא לא נראית משהו.

לשמנות ביניכן אתן טיפ חכם, שלא כל צלם מכיר. את השמנה יש לצלם ממקם גבוה, דבר שממזער את מימדי פימתה. בגיל חמישים ישבתי על הספה, ויואב בני צילם אותי כשהוא עומד. בגיל חמישים וחמש הפטנט כבר לא עבד, לכן ביקשתי מיואב לעלות על כסא, ואכן הפימה שוב התבוללה בצללי הצוואר. לקראת גיל ששים הבאתי ליואב את הסולם שלנו, אבל אז הוא התמרד: “סליחה, בשנה הבאה תתלי אותי על הנברשת?”

לאחרונה התחלתי לעשות חשבון נפש: בעשרות שנות חיי נשמעתי לתכתיבי האופנה. רציתי למצוא חן. אני, אשה דעתנית ומשכילה, שמימשה את כל כישוריה האינטלקטואליים,    ניסיתי ללא הרף להתאים עצמי למראה "ההולם".  כיום אני מתקשה להבין איזה סוג של חוסר בטחון עצמי דחף אותי להדמות לאידיאל היופי הנשי באופנה, ועוד יותר קשה לי להבין, למה ה פ נ מ תי את המודל הזה, שבעצם קבע שכל מה שאני מייצגת במראי הוא "לא הולם".

כמובן שהגברים קבעו וקובעים את מודל היופי הנשי. לעצמם קבעו הגברים סטנדרטים אחרים: יש יופי נערי, ויש יופי גברי בשל. היופי הגברי המבוגר יכול לכלול "קמטי הבעה", התקרחות חלקית וכרס קטנה אך סקסית.

לאשה יש רק מודל יופי אחד: עלומים.  מי שמחמיא לאשה מבוגרת אומר: "רואים שפעם היית יפה"...כאשר את מתחילה להתבגר, את רודפת אחרי הזנב של עצמך. דיאטה, צבע שיער, ניתוחים פלסטיים. אבל האם באמת הפסים בשערי מטעים מישהו לחשוב שאני זברה?  האם המתבוננים באשה בת ששים באמת מאמינים ששערה שחור או אדום מלידה?

החלטתי לחזור לאמת שלי: ככה אני, אני מבוגרת, אני שמנה ושערי הטבעי לבן.  ואני נהדרת!

זה לא קל. באמצעי התקשורת מופיעה לאחרונה פרסומת: זוג מבוגרים לבני שיער יושבים על ספסל בפארק. ברקע אומר הקריין – "כן, כן, לאחרונה בורח לך השתן בלי שליטה.” ואז האשה מתריסה: “אז מה?!”. לא איכפת לה, כי היא מחותלת היטב, ואם רק יתחשק לה היא יכולה גם לחרבן "אז מה?!”

ככה זה עם לבני השיער.

אוקיי. מצידי – תחשבו שאני משתינה ממש עכשיו בתוך החיתול הענק שלי,  אני חוזרת לטבע. אני לוקחת חזרה את השליטה על חיי.

השיער הלבן כבר מגביה שורשיו. עוד שתיים שלוש תספורות – ואני צחה כשלג.

 

"בוקר טוב" אומר לי מישל הספר, “מה אנחנו עושים היום?”

"פסים".

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

63 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל המיזנטרופית אלא אם צויין אחרת