00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

מציאות מתולתלת

לזכור עבר כדי לדעת עתיד

(התמונה מהרשת)

סבתא שלי שתחיה, אף פעם לא דיברה איתנו הנכדים, יותר ממה שצריך על העבר שלה ועל המלחמה. כל המידע שהגיע אלינו תמיד היה כ"דרך אגב", סיפור פה וזיכרון שם, הכל ביחד יצר מעין תמונה אפלה חשוכת פרטים על החיים בצל מלחמת ההישרדות שעברה ביחד עם משפחתה.
כשעקבתי אחר דרכה עבור הכנת עבודת השורשים שלי, בניסיון ליצור סיפור אחיד שיסביר לי את ההיסטוריה של משפחתי בדרך הציונות, נתקלתי בלא מעט שאלות שתשובותיהן "כיסו את הפתחים" רק כדי לסתום את החור ולא כדי לענות על הסקרנות האמיתית כראוי לה.

בצהרי יום שבת האחרונים, כשרוח יום השואה כבר נשבה בקרבנו, ישבתי בביתה של סבתא שלי, ובעוד היא מתרווחת על הכורסא הנוחה ביותר ביקום, נהנית ומתענגת על השקט והחופש במחוזותיה, נפלה עליי הבנה כבדה כי ההתעסקות עם העבר מחזיר אותה אל אותו כלא, נפשי ופיזי כאחד, שהאט ואף קטע את רצף צעדיה לצד משפחתה אל עברו של העתיד.

השאלה ששאלתי את עצמי בתוך כך, ולצד שאלות שעלו, כמו מטפסות על גרם מדרגות נעות מהבוערת ביותר בראשן והשולית ביותר בתחתית, היא מי ישמר את הזיכרונות הטמונים בראשה ומסרבים להשתחרר, לאחר שכבר לא תהיה כדי לזכור ולהיות היתד המאחדת בין פלגי המשפחה. בראשי, השאלות עדיין מתדפקות ומתעקשות להישאל ולהתקיים על-ידי חיפוש התשובות. ואולי, בסה"כ אני מנסה להציב זרקור שיאיר את האופק ולרגע לא יכבה על ההיסטוריה, כדי שבעוד כמה שנים, כשאני, אחי, אחותי ושאר ילדי הדור השלישי במשפחה שלי, נהיה אילו העומדים בראשה, הרי שחובת הזיכרון תהיה מוטלת על כתפינו, ההמשך יאחז בידינו וככל שהתמונה תהיה מוארת בסיפורים וזיכרונות, כך נזכור את הדרך לקיומנו, עד הפרט הקטן והשולי ביותר. אחרי הכל, אומרים שהאמת נמצאת בפרטים הקטנים.
אני אמשיך לחקור ולשאול, בין אם אקבל את תשובותיי בקלות (עד כמה שזה יכול להיות קל כמובן) מאותו מען שאלותיי, סבתא שלי ושאר הקרובים, או אם איאלץ לחקור ולבדוק לעומק, לנבור בין הספרים ולהפעיל את כל החושים והכל כדי להאיר תמונה ברורה יותר בדרך אל האופק.

כשהייתי ילדה, אחד הדברים הראשונים שאותי לימדו בהקשר ליום הזיכרון לשואה ולגבורה הוא שהמשפט "לזכור ולא לשכוח" הוא לא רק סיסמה. הוא העיקרון הראשון שצריך לשמר, וזאת כדי להכיר את עברנו וכדי שלא ניתן בשום פנים לאותה מציאות ארורה לחזור על עצמה.

היום בבוקר, אחרי אותן שתי דקות דומיות בהן הצליל המאחד בין כולם הוא רק אותה צפירה שנשמעה, כל הסובבים עמדו, שתקו והתאחדו במחשבה, ובדקה שאחרי חזרו לשיגרה. שעתיים אחרי, יום הזיכרון עדיין בעיצומו, התחושה היא שאף אחד לא כבר לא מרכז וכמעט לא מתייחס לקיומו.

ואני חושבת שהמעט שנשאר לעשות, הוא לתת ליום הזה יותר תשומת לב משתי דקות צורמות בקולן הדומם שלאחר מתחלפות בצלילים שירים ישראלים שקטים שמנגנים לנו את מה שנשאר מהזיכרון.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

17 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל טולה הורוביץ אלא אם צויין אחרת