00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

אור גור אש

מיידנק

הטלאי הצהוב, אות קלון שנצטוו היהודים לשאת על בגדם

בתקופת השלטון הנאצי, כדי לאפשר את זיהויים בכל עת ובכל מקום. 

כה מהר חלפה שנה, מיום הזיכרון לשואה, שבו הבאתי לבלוג שלי את מילותיה של חמותי שתחיה,

"אני מצווה לזכור". גם היום, בחרתי להביא את מילותיה המחורזות המצמררות והנוגעות,

מתוך ספרה "המסע לחיים", היוצא לאור ממש בימים אלה, והמגולל את

 סיפור הישרדות המשפחה ממכונת ההרג הנאצית בשנים, 1939-1946 .

          

 

מיידנק. כתבה: רחל מזרחי לבית מילניק

 

מיד עם תום מלחמת העולם השנייה

מי שנותר בחיים, ממחבואו יצא

וחזר למקום מוצאו

לחפש קרובים, לחפש את ביתו.

 

כך גם אנו, חזרנו לעיר לובלין שבפולין,

אשר בזמן המלחמה,

הוקם בה מחנה השמדת המונים.

מיידנק היה שמו

ואני רק  בת חמש עשרה שנים.

 

יום אחד, בקרנו במיידנק עם הכיתה

נכנסנו דרך שער, אל חצר גדולה

סביב היו גדרות גדרות

אשר מחוטי תיל היו עשויות.

 

החצר היתה מלאה ביתנים וצריפים

רק עברנו את השער ועוד בכניסה

נתקלנו בנעליים שהיו בערימה ועוד אחת לידה.

 

נעליים גדולות, נעליים קטנות

נעליים בלויות ונעליים חדשות

וזוג נעליים קטנות אדומות

בלטו מבין הערימות, עם רצועות שלובות

 

וקצת יותר הלאה, ערימת שיערות

שיערות שחורות, שיערות לבנות

שיערות קצרות, שיערות ארוכות

שיערות מקורזלות ושיערות ישרות

וגם שיערות קלועות בצמות.

 

והנה שם ערימת אפר ולא רחוק ערימת עצמות

ערימות שהנַאצים לא הספיקו להרחיק או לכסות

נדמה היה לי, כי שמעתי אנחות וזעקות.

 

מלבד המיית המוות, שררה שם דממה

אוזני קלטה בכייה של ילדה קטנה

איה אמי? לחשה

 

ואני שומעת מכל עבר לחישות

שומעת אנחות, זעקות ובקשות.

בכייה של אם על תינוקה

ושל איש זקן שידע השפלה.

 

בעומדי שם בחצר הזוועה

רגליי משותקות, שערותיי סומרות

והדמעות שוטפות את עיניי

ונהר של דם נשפך אל רגליי.

 

מערימת העצמות דמות התרוממה

דמותו של קשיש לפניי נעמדה

ובקול לוחש ביקש: "אנא, בבקשה"!

ביקש קדיש, ביקש תפילה

"ולא תשכחו את הנקמה" ! ! !

 

רק כילה האיש את דברו

ומכל עבר אני שומעת "נקמה, נקמה",

נקמה, על הדם שנשפך לשווא.

ושפתיי לחשו: נקמה, נקמה, נקמה.

 

יחד עם עוד יהודים לשם חזרנו

את האפר והעצמות בארגזים טמנו

ובקבר אחים אותם קברנו

אמרנו קדיש ולעילוי נשמתם התפללנו.

 

ושם על קברם הטרי הבטחנו

לא נשכח את נקמתנו נשבענו

כך יעזור לנו האל

כי נקמתנו לכל העולם היא: מדינת ישראל!                               

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

61 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל המקום של אור אלא אם צויין אחרת