00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

חיי

לאן נעלמתי

 

 

 

נולדתי אומנם בסתיו אבל אני בן אדם של חורף . אוהבת את הסגריריות, הקרירות בערב, האפור שמשתלט על העולם, גשם זלעפות. איש של חורף.

בעבר נהגתי לצאת לנסיעות ארוכות, עולה על כביש החוף ונוסעת עד לקו שבו הגשם מפסיק, עוצרת את המכונית ומביטה לכיוון האין גשם, אבל מקפידה להישאר בגשם. שעות חורף רבות ביליתי על חוף הים. יושבת מכורבלת במכונית , הרוחות שורקות, הגשם מכה על הגג והים הסוער ממלא אותי באנרגיה.

האביב שמגיע מביא עימו אור, ימים חמים, לבלוב, פריחה אבל אינו מטיב עימי. אני כבויה. האור הבוהק מכאיב לעיני, רוחות מלאות חול גורמות לי לקוצר נשימה, הגינה המתעוררת אינה מדברת אל ליבי.

אז אני מסתגרת לי בדלת אמותיי, משתדלת לעשות את המינימום ומחכה להסתגלות שלוקחת זמן.

זה הזמן שבו אני קוראת הרבה, חיץ ביני ובין העולם שבחוץ . אני לא מרוכזת, אני לא פורייה, הדמיון והעשייה שלי שואפים לאפס.

אף פעם לא אהבתי את חג הפסח, בילדותי זו אכן הייתה תקופת עבדות רחצנו את הקירות ושפשפנו את הרצפות במברשת . הקניות וההכנות לחג היו אין סופיות.

נשבעתי שכשאהיה גדולה אצלי זה יהיה אחרת. והינה אני מוצאת את עצמי מרוקנת את המזווה ומקרצפת אותו, הופכת את ארונות הבגדים, מנקה את המטבח למשעי ויש לי אפילו כלים מיוחדים לחג. והבשולים כמובן. לליל הסדר שמתקיים אצל חמתי ולמחרת אצל אימי , בקיצור לא שונה, לא אחרת ותקופת עבדות.

השנה הרבה יותר קשה לי. זו השנה ראשונה בלי אבא. הוא היה חסר לי עם ההגדה המצוירת היפה שלו – בצרפתית, כשהוא מנסה לעקוב אחרי קריאת ההגדה ולמקם את עצמו בדף הנכון.

והיום ערב יום הזיכרון לשואה. אישית, כמשפחה, אין לי קשר לשואה ואיש מבני משפחתי לא נרצח. הנזק היחידי היה כשאבי ניזרק מבית ספר. אבל כנראה משהו בזיכרון הקולקטיבי שלנו כעם או אולי גלגול נשמות כלשהוא ( למרות שאני לא מאמינה), אחרת אי אפשר להסביר את התוגה, הכאב וקוצר הנשימה שתוקף אותי ביום השואה. אני בוכה בלי סוף כאילו אני זו שנמצאת בכל סיפור, תעודה, תמונה וסרט.

לא זכור לי דבר מהביקור בבית אנה פרנק. מרגע שהצבתי את רגלי בפתח המבנה פרצתי בבכי מרורים. כולם הסתכלו עלי ובתי משכה לי בחולצה ולחשה אמא את עושה בושות, אבל אני לא הצלחתי לבלוע את הדמעות. ככל שהתקדמנו בסיור הבכי התגבר וקולו נישמע ברור על רקע הדממה של האחרים.

ומיד אחריו אוטוטו יום הזיכרון לחללי צה"ל, גם הוא כאב קולקטיבי עם נגיעות אישיות- בני מחזור שנהרגו, קרובי משפחה, בן של השכנים, אח של חברים, ושוב הבכי הבלתי ניגמר עם כל סיפור או זיכרון ברדיו ובטלוויזיה.

אז זהו. מן תקופה שכזו - אפורה, עגמומית, כואבת ובוכייה.

 

יהיה טוב.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

9 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל פל אלא אם צויין אחרת