44
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

לחיות בכבוד, בזכות ולא בחסד! (נכים) טיולים, אוכל ,אקטואליה

ערב יום השואה, לזכרם.

ערב יום השואה, לזכרם.
על פי עיתוני היום נותרו בחיים כ-80,000 ניצולי השואה.
רבים מאלו ששרדו את התופת חיים בחרפת רעב.
חלקם ללא תרופות,חימום ואחרים.
משהוא חמד את כספם.

מידי יום הולכים לעולמם עוד 30-40 ניצולים.
המערכת הפוליטית לא עושה דבר להמתיק להם מעט
את שארית חייהם.

שוכחים שהם אלו שבנו את המולדת.
אלו שבזכותם יש לנו ארץ.
ליושבי המשכן בירושלים לא מזיז כלום.
"הניצולים מבוגרים",
"לא ניתן להפיק מהם תועלת חברתית"
"הם "מעמסה" על הגב"
והטרמינולוגיה לא בוחלת בכלום. 
העיקר לא לתת.

רבים שנרתמו לעזרתם
,נתקלו בחומה אטומה.
כי על גב הכספים שנלקחו מהניצולים,ישנם שחוגגים כל היום. 

שיוותרו על מנעמי החיים למען הניצולים? ראו כאן
  כאו
 
מוסר שילומים-  תאור קלאסי של אורלי וילנאי וגיא מרוז לא להאמין 

מוסר שילומים-תוכניתם של אורלי וילנאי וגיא מרוז   כאן

כל הכבוד לאורלי וילנאי וגיא מרוז שחרטו על דגלם לסייע לניצולים.
הם לא היחידים. הזכויות לכתבות שמורות להם וליו טיוב.

אלו רק מעט מהמתחולל בשטח. 
משקיעים ב-"קירות"בגשרים, בכיסאות נוספים באולימפוס הירושלמי. במקום לתת את הכסף לזקוקים לו באמת.
מבלי לפגוע בזכויות.

לזכרם של אנשים יקרים לי מאוד.

אדית ושמוליק זלצמן, ניצולי שואה זכרונם לברכה.

את אדית ושמוליק ז"ל הכרתי בתחילת שנות השבעים כאשר באו לבדוק בעיה רפואית בבית חולים ההדסה בתל-אביב.

אני לא יודעת כיצד להסביר,האהבה בינינו פרחה מרגע שנכנסו למרפאה,נוצר בינינו קשר שהלך והתחזק מידי שבוע והפך לקשר חם מאוד.

אדית ושמוליק היו ניצולי שואה, בראשית ההכרות שלנו, הם לא ספרו כלום על עצמם או מה עבר עליהם אלא ברמזים בלבד.

ידוע לי שהם עברו מספר מחנות השמדה.
לא ידוע לי מתי עלו ארצה.
הכרתי אותם כאשר היו מסודרים בצורה סבירה.

שמוליק היה חייט, ואדית עבדה אצל מי שמחזיר שילומים לניצולים כמזכירה. כך אדית סיפרה, אבל לעולם לא ידעתי את האמת בדיוק.

הקשר הלך והתהדק, שמוליק ואדית התחילו להזמין אותי לביתם,

בתחילה סירבתי, לא נהוג היה ליצור קשר עם מטופלים באותם ימים.  תחושת בטן הביאה אותי לביתם יום אחד לאחר העבודה.


הם הזמינו אותי לארוחת צהרים לכבוד יום הולדתה של אדית.
לא היה נעים לסרב,
אז הם גילו לי שאין להם ילדים למרות הניסיונות, ועל כך שכל משפחתו של שמוליק כולל האחים והאחיות אשתו וילדיו ניספו בשואה.

אחותה של אדית שרדה והביאה לעולם בת אחת שהפכה לבבת עיניה של אדית בעיקר לאחר שנולדו לזו ילדים.

זה המעט שידעתי באותם ימים.

מידי פעם, שמוליק היה מספר לי מעט ממה שעבר עליו.
אדית מעולם לא דברה. ואני לא שאלתי.

מהפרטים שסיפר שמוליק, לא יכולתי לחבר פאזל על מה שעבר עליהם באמת.  הייתי במספר מחנות השמדה אמר שמוליק,כולל טרזנשטאט.אושוויץ, (לא יודעת את הסדר )  אז הכרתי את אדית,

המציאות, הרצון שלהם  למשהוא חם וקרוב,חבר אותנו יחד.

נישאנו, בתנאים לא תנאים ספר לי שמוליק.

יום אחד, סיפר לי שמוליק שהייתה לו מתפרה לסוודרים ארוגים מצמר וזה מה שהציל אותו. הוא הראה לי תמונה מתפוררת של המתפרה. בזה הסתיים המידע.

אדית חלתה, כחמש שנים מצבה היה טוב לאחר הטיפול.  עד שהתגלו גרורות.  לבקשתה, הייתי באה לבקר אותם בביתם לפחות אחת לשבוע. ביתם היה קרוב לבית החולים וזו לא הייתה טרחה רבה.
היה חשוב לי לעודד את אדית ולחזק את שמוליק.

מידי פעם שמוליק היה מזיל דמעה ושואל, מדוע?

לא עברנו מספיק?

מגיע לנו עונש נוסף.

היה קשה לי לראות אבל חשתי שעצם היותי בביתם נתן להם מעין עוגן להישען עליו.

יום אחד התחילו לקרוא לי. את הבת שלנו.  אין לנו איש, אנחנו רוצים לבוא לבקר אותך בביתך.

הזמנתי אותם לביתי,

הם התרגשו כמו שני ילדים קטנים.

המפגש היה מאוד מרגש.

באותו מעמד הוציא שמוליק מכיסו טבעת עגולה גדולה מכסף,
כזו ששמים על מפיות אוכל על השולחן לקישוט,

על טבעת הכסף אמר לי שמולק, חרותים ראשי התיבות שלי ושל אדית.  אני רוצה שתשמרי על מזכרת קטנה זו מאיתנו.
הטבעת הזו היא מיום הנישואים שלנו ועברה אתנו את כל הדרך.

כל כך התרגשתי שהמילים נעתקו מפי.

הדמעות החלו לנזול על לחיי.

הם חבקו אותי חזק ואמרו, זה המעט שאנחנו יכולים להשאיר.

טבעת הכסף שמורה אצלי עד היום במקום של כבוד.

לימים אדית נפטרה, שמוליק נשאר בודד,

הרגשתי צורך לשאול לשלומו כמעט מידי יום.

הפצרתי בו לקחת משהוא שיטפל בו במשך היום לפחות כי הוא לא היה צעיר.

לקח כמעט שנה עד שהסכים לקחת מטפלת.

כאשר פגשתי את המטפלת, ידעתי שתדאג לכל מחסורו.

יום אחד, ללא התרעה, שאל אותי שמוליק, היכן מוסרים עדות על מה שעברתי?

החלטתי אמר לי שמוליק שלפני שגם אני אלך,חובתי להשאיר צוואה לדורות הבאים.

השבתי לו שהדרך הטובה ביותר היא באמצעות יד ושם.  
הוספתי שהקולנוען והמפיק סטיבן שפילברג החל להסריט עדויות של ניצולי שואה.

מאז לא אמר שמוליק דבר בנושא.

לא יכולת לחבר בינו לבין יד ושם. ההחלטה הייתה חייבת להגיע ממנו כי זו חשיפה לא קלה בוודאי לאדם שעבר כל כך הרבה.
הבנתי שכדי לספר, צריך לעבור את החוויה פעם נוספת ולשחזר מחזות שנדחקו עמוק עמוק בנבכי הנשמה.

יום אחד הטלפון מצלצל בביתי, עשיתי את זה אומר שמוליק.

הסרטתי את העדות שלי ביד ושם.

צמרמורת עברה בגופי. מזל ששמוליק לא ראה את הדמעות.

הרגשתי הקלה. כי לא משנה מה יקרה עכשיו.

הזיכרון של שני אנשים נפלאים אלו יישאר לדורות הבאים.

שלחתי לו חיבוק גדול ונשיקה.

מספר שבועות לאחר מכן, מחלת הנשימה והלב של שמוליק,
שרידים למה שעבר במחנות הריכוז גברו עליו.
שמוליק הלך לעולם שכולו טוב.


זכרם לא ישכח לעד.
וטבעת הכסף שמורה לעד. טבעת שאידית קבלה משמואל .
טבעת למפיות אוכל שלא היה.

היום, גיליתי שיש כתב גם בתוך הטבעת, כמו גם חותמת האומן שנראית כדמות עם כובע.














יהיה זכרם וזכר ששת המליונים שאבדו את חייהם בשואה, ברוך.

תודה לאנימו על השרביט

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

36 תגובות

מרקים טעימים למתכונים לחצו

מרקים טעימים לחץ על הצילום

עוף בשר מתכונים לחץ1
חצילים
תגיות
טיולים בחול ובארץ 2
Bubbles
קוביית אלבום
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל אתי אברהמי אלא אם צויין אחרת