00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

מציאות מתולתלת

כמו סיר פתיתים

   אני חושבת שכבר הזכרתי בעבר את העובדה שאני עובדת במשרד מוכר וגדול. מאד גדול. כמו בכל משרד גדול שמכיל כמות עובדים מאד גדולה ומייצר כמות עבודה מאד גדולה בכל יום, העבודה הופכת תובענית וממלאה את השעות ללא כל חריץ קטן של אוויר לנשימה.

עבודה במשמרות, עבודה במשרה מלאה עם שעות נוספות, סטודנטים, אמהות, צוות מנהלי, שותפים ועובדים זוטרים ועוד כאלה שזו אחת מבין עוד שתי עבודות. דבר אחד מאחד ומייחד את כל אותם עובדים, במשרד שלי ובכל האחרים. ובעצם אם חושבים על זה הוא משותף לכלל האנשים- ארוחת צהריים! (ורצוי שתהיה משביעה, בכל זאת הימים ארוכים ומלאי עבודה).

היום, קצת אחרי מחצית היום כשעשיתי את הסיבוב הקבוע של חלוקת הדואר ופיזור דו"חות יומיים בין חדריהם של כמה מנהלים ועוד כמה עובדים, זרקתי שאלה אל המנהל שלי, ככה "כדרך אגב": "ומה עם הפסקת צהריים? אתה לא יוצא לאכול?". על השאלה קיבלתי תשובה שנשלפה מהר יותר מאקדח התחוב בכיסו של השריף הזריז ביותר במערב הפרוע. "יואו, שכחתי לגמרי. מה השעה?"

תוכן התשובה הפתיע אותי לא פחות, אך כשהכדור נפלט והתשובה עשתה את דרכה לאוזני, עצרתי את אותה שניה ובמעין מלחמה דמיונית השהתי את התשובה מלהתפוצץ באוזני. נתקלתי באותה שאלה ששאלתי אותו ולרגע חיפשתי את התשובה של עצמי. לאחר שהשיב את השיכחה בפליאה שהפתיעה אותי, כנראה שיותר ממנו, הוא קם ועשה את דרכו עם עיתון יומי בידו האחת ובשנייה לקח את אחד מהכרכים שנותרו לו לקרוא לפני הישיבה הבאה "הנה" אמר "לקחתי איתי את העבודה והלכתי לאכול!". עמדתי באותו מפתח הדלת והבנתי שבין כל הדאגות והשאלות לאחרים, שכחתי בעצמי את המצרך הכי חשוב וקיומי. אוכל.

השעה היתה שעת צהריים מאוחרת, ואני כבר לקראת סיום המשמרת שלי. המשרד שתק בשקט של עשייה ושל עיכול, הוא כבר קיבל אל תוכו עשרות שליחים עם דברי מאכל שהוגשו אל צלחותיהם של כלל העובדים. האוכלים בחוץ והסועדים בפנים, אלה שהצטיידו מראש ואילו שהיו מהירי החלטה והזמינו בשלט רחוק, בין חדרי הישיבות או בקפיטריה שתמיד, אבל תמיד מלאה באנשים. חשבתי והתלבטתי מה מתחשק לי לאכול, מאיפה אביא ומה יהיה מספיק משביע שנראה מספיק מפתה ומזמין.. כשהשעה היתה 16.00, החלטתי לוותר והתחלתי לסגור את יום העבודה ואת השאריות להותיר למחליפתי. עשיתי את דרכי המורעבת בחזרה הביתה. דרך שעברה כמעט כמו הנצח, שאפילו קצב קרקורי הבטן שלי האיץ ועקף בסיבוב. 

כשהגעתי הביתה, הלכתי בעקבות ריח תבשילים שהתפזר בחלל הבית. הוא פתח לי את התיאבון וכמו שעון מעורר עיקש צלצל באוזניי את העובדה הפשוטה שאחרי כל-כך הרבה שעות מאז ארוחת הבוקר הקלה שאכלתי בחופזה, הגוף שלי כבר די נואש לאוכל. נכנסתי למטבח והבנתי, שכל השאלות לגבי מה לאכול, ההתלבטויות מהיכן להנחית אוכל שיהיה מספיק משביע ויכיל לי את הצלחת שלי בכבוד, מתרכזות בתשובה אחת פשוטה... סיר פתיתים שאמא שלי הכינה וקציצות ברוטב על ידן בסיר נוסף עמדו על הגז. ובין השיכחה לצורך הקיומי שלי, של הבוס ושל כולם,  חשבתי והבנתי שבדיוק כמו שתינוק שרק נולד שמחכה, בוכה וצמא לחלב אימו, כנראה שאני חיכיתי וגרמתי לעצמי לשכוח את הרעב בין העומס הגדול בעבודה ומטלות היום, רק כדי להמשיך לקוות ולחכות לכשאגיע הביתה, בו אמצא ואשבע את האוכל של אמא..

ואוכל של אמא, לא אמצא בשום מסעדת מזון מהירה ואף שליח לא יוכל להשלים את הפער. וכל אוכל אחר, גם אם יהיה כמו של אמא שלי, תמיד ישאר רק "כמו"...   

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

30 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל טולה הורוביץ אלא אם צויין אחרת