00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

ממני והחוצה

לולי עושה אותי אמא

הקדמה-

 

קראתי סיפורי לידה רבים בהריון, בהתחלה מכל הסוגים ומכל המינים.

בסוף ההריון השתדלתי לקרוא רק סיפורים טובים ומעצימים. מהסיפורים הקשים למדתי ממה אני רוצה להימנע ומהטובים חוזקתי ולמדתי שאפשר להימנע בעזרת אמונה בעצמי ובגופי והכנה טובה ללידה.

אז ברור שהחלטתי לשבת ולכתוב למרות העייפות והחוסר שינה.

 

 

ההתחלה-

 

לולי היא פרי אהבה של רביעי אחר הצהריים ה 25 למרץ- יום הנישואין הראשון שלי ושל אהובי, באותו הלילה טסתי לניו יורק לשבוע. בשבת אחה"צ היו לי כאבי בטן בדיוק לפני שנכנסתי לאולד נייבי בסוהו.

למחרת שמתי לב שעלה לי החום בבוקר והבנתי שכאב הבטן היו ביוץ- הרבה זמן עבר מיום רביעי אז הסקתי שאני לא אקלט החודש... העברתי  את השבוע בניו יורק עם הרבה יין וסושי.

 

 

בטיסה חזרה הייתי נרגשת ונסערת, התגעגעתי לאהובי ותהיתי אם הפעם יחכה לי בקבלת פנים עם זר פרחים..., במושב לידי ישבה בחורה צעירה שדרשה שאכבה את האור קריאה שלי מכיוון שהוא עושה לה כאב ראש, אבל אני רציתי לקרוא אז הצעתי לה כיסוי עיניים חדש לחלוטין כדי שהאור לא יפריע לה ואני אוכל להמשיך לקרוא, היא סירבה בכעס, התאפקתי שהדמעות לא יפרצו וביקשתי להחליף מקום עם האישה הנחמדה שישבה מהצד השני. האישה הזו, ניחמה אותי והזכירה לי שטסנו ביחד בעבר.

 

 לפני שנתיים כשהייתי דיילת רווקה היא ישבה מולי כנוסעת בטיסה שהתעכבה לטורונטו וניבאה שתוך שנה אתחתן, לא התייחסתי לדבריה ברצינות אז. עכשיו לשאלתה אם התחתנתי עניתי בחיוב... היא בתגובה ניבאה שתהיה לי בת בכורה.

 

המפגש עם אהובי בשדה לא יזכר כמפגש מלבב, היא חיכה לי בחוץ ברכב, ורבנו, ובכיתי. אחרי שבוע רגיש והורמונלי אהובי התעקש לקנות בדיקת הריון כי רק תוצאה חיובית תסביר את ההתנהגות המוזרה שלי מאז שחזרתי.

התרגשנו מאוד לגלות שני פסים ברורים בשבת בבוקר והבנו שיש לנו בת. החלטנו לשמור את החדשות בסוד עד בדיקת השקיפות העורפית. ההיריון הראשון שלנו לא צלח ולא רצינו לחוות שוב אכזבה קשה, כאילו אם לא מספרים ההריון לא ממש סופי...

 

תחילת ההריון-

 

תחילת ההריון לא היה קל, בחילות, עייפות וכאבי גב נוראיים. נוראיים עד אי יכולת לשכב או לשבת, במשך כל שבוע 8 לא ישנתי ולא ידעתי למי לפנות, אף אחד לא רצה לטפל בי בתחילת ההריון. בשיא הכאב התעלפתי ופינו אותי לבי"ח בשבוע 9. העוברה בסדר ברוך השם, והגב? אין מה לעשות רק פזיוטרפיה בנתיים (או כדברי האורטופד במיון- "אין מה לעשות, תסבלי"). לשמחתי נרדמה לי הרגל הימנית מה שהקל על הכאבים הקשים, והתחלתי לצלוע. התחלתי לחוש הקלה אחרי סדרת טיפולים כירופרקטים ודיקור סיני.

בטרימסטר השני הרגשתי נפלא, התרגלתי לתחושת הנימול של הרגל, תרגלתי פילאטיס בבית, טסתי שוב לארה"ב, הפעם עם אהובי, טיילנו בוושינגטון, חגגתי יומולדת 32 באפסטייט ניו יורק, עשינו קניות במנהטן (בייבי ג'וגר- אלא מה) ונהננו לבלות עם המשפחה בברוקלין.

 

טרימסטר שלישי-

 

בחזרתי ארצה התחלתי לחקור לעומק את  נושא הלידה הטבעית.

חברתי הטובה א' ילדה את שלושת ילדיה בלידות טבעיות והכריזה שהיא אוהבת ללדת, הלידות שלה תמיד נשמעו לי טובות ומעצימות. לעומת זאת כל שאר סיפורי הלידה ששמעתי נשמעו לי קשים ולא נעימים בכלל. היה ברור לי שאני רוצה לנסות ללדת כמוה- טבעי, ומקסימום אם יהיה קשה מידי לבקש אפידורל.

 

עד סוף ההריון האופציה של "לבקש אפידורל" ירדה לגמרי מהפרק. גלשתי הרבה בפורום לידה פעילה וביתית שם קיבלתי טיפים להתמודדות והכנה ללידה, קראתי את הספר "לידה פעילה" מס' פעמים, נרשמתי עם אהובי לקורס הכנה ללידה ב"מעגל משפחתי" אצל אירית פלקוביץ, טופלתי כל שבועיים שלושה בדיקור סיני ושיאצו אצל גלי באר ותירגלתי יוגה להריון כל יום. 

 

איפה ללדת-

 

ההחלטה איפה ללדת הייתה יותר מסובכת, ידעתי שאני יכולה ללדת טבעי בבי"ח, ללדת בבית לא בא בחשבון מבחינת סדרי עדיפויות כלכליים והעדפתי לא להיכנס לזה בהריון הזה.

הבתי חולים שבאו בחשבון בהתחלה היו אסף הרופא או מאיר בכפר סבא. שניהם ירדו מהפרק אחרי סיור במעיניי הישועה,מדריכת הסיור -המיילדת שיפרה נשמעה פרו טיבעית כמו שלא שמעתי מאף מיילדת אחרת בבית חולים אחר. ידעתי שאני רוצה ללדת שם- איפה שמאמינים שגוף האישה יודע ללדת ולא נוטים להתערב בתהליך הלידה.

סיפור הלידה של ניקי מהפורום, יולדת חילונית שילדה שם לידה פעילה וטובה והמליצה בחום על בית החולים החרדי חיזק אותי בהחלטתי.

 

חודש תשיעי-

 

משבוע 36 לא יכולתי לחשוב על דבר מלבד הלידה המתקרבת, הרגשתי טוב כמו שלא הרגשתי כל ההריון, קלילה וחיונית. סיימתי הכנות אחרונות לקראת בואה המבורך של הקטנה לחיינו, שידה ומיטה לקחנו מחברים, בגדים יד שניה (משלושת האחייניות שלנו ומבת של חברים) כובסו וסודרו בשידה, מיטונת הוזמנה, קניתי אלכוהול, שמן אמבט, מגבונים וחיתולים אורגניים, לקחתי אמבטיה וכסא בטיחות מאחותי.

הכנתי תיק ללידה ולאישפוז, כולל פירות יבשים ושוקולד לאהובי, שכרתי איזי טנס מיד שרה, קניתי תערובת צמחים מרגיעה של ברא - "שעת לידה". הייתי מוכנה ללדת למרות שקיוויתי למשוך עד הסוף.

בשבוע 38 פנית דרך הפורום לניר גבעון (בעלה של דרקונית סגלגלה) שהגיע אלינו הבייתה וצילם תמונות הריון יפייפיות למזכרת. כ"כ נהנתי מסוף ההריון שלא רציתי שהוא יגמר...

הלכתי להופעה של מאיר בנאי וכמה ימים אחר כך להופעה של אביתר בנאי (שבוע 39), בשבוע של התל"מ יצאנו לקולנוע לראות את הסרט החדש של טרנטינו, כמות האנדרנלין שהפרשתי שם הבטיחה שלא אלד באותו הלילה.

 

הלידה-

 

24 שעות של צירים בבית-

 

בליל התל"מ (15 לדצמבר) התחילו צירים מידי פעם,  הצלחתי לישון בניהם ובבוקר הם פסקו לחלוטין. נסעתי לבקר חברה טובה וביליתי את כל היום איתה. בערב נסענו לחבר שלה להדלקת נר שישי של חנוכה ביחד. התעקשתי שאהובי יצטרף אלינו. הצירים התחילו. כל 10 דק', כל 20 , כל 17 דק' ככה עד הבוקר.הפעם בלי יכולת להירדם בניהם, שכבתי בסלון וקראתי ספר בין לבין.

לפנות בוקר ניסיתי לצאת להליכה לקדם את הלידה, הקור והרוח החזירו אותי הבייתה.

 בבוקר התלבטנו אם אהובי ילך לעבודה או לא. הצירים היו כואבים אך ניסבלים ולא התגברו. אמרתי לו שילך לעבודה. ברגע שהוא יצא מהדלת התקשרתי אליו שיחזור. לא התחשק לי להיות לבד.

היום עבר עלי במיטה בניסיון לנוח בין הצירים כי ידעתי שאני צריכה לצבור כוחות. אהובי ישב רוב הזמן בסלון. רגוע ומצפה.

בין לבין הייתי בקשר עם חברתי א' ועידכנתי אותה שהצירים באים כל רבע שעה. היא הבטיחה לבוא אחר הצהריים. בנתיים הציעה שאשתה כוס יין אדום ואכנס לאמבטיה. הליכה לא היה לי כוח לעשות.

 

כשירד החושך א' הגיעה ומצאה אותי במיטה רצה כל 10 דק' לפינה שלי- בכל ציר רכנתי על הספריה תוך כדי סיבוביי אגן ומחצתי את שני כדורי הפלסטיק שהיו שם במקרה ותכננתי לזרוק לפח... מידי פעם כשלא הספקתי להגיע לספריה ניתלתי על הדלת של חדר שינה. על כדור הפיזיו לא התחשק לי בכלל לשבת.

כשא' הגיעה הצירים נחלשו משום מה... היא ביקשה בנחישות שהעליבה את אהובי שיצא מהבית וישאיר אותנו לבד. הורמונים גבריים מעכבים לידה... אהובי ניסה למחות: "אבל אני רגוע, הייתי רגוע כל היום"

היא בכ"ז התעקשה והוא יצא מהבית בערב הקר כשהוא לא יודע לאן...

 

א' החלה ברפלקסולוגיה שלאחריה יצאנו להליכה במושב, החל לרדת גשם זלעפות, תפסנו מחסה מתחת לחניה מקורה של אחד הבתים, ברק פגע בעץ לא רחוק וענף נפל על חוטי החשמל, ראינו אור גדול ואז חשכה מוחלטת- הפסקת חשמל בכל המושב.הרגשתי כמו בסרט.

חזרנו הבייתה כשהגשם שכך כשאני עוצרת בכל ציר ונשענת על מה שיש בדרך, עמוד, חומה, גדר.

א' סיפרה לי שבלידה הראשונה שלה מהשלב שאני נמצאת בו לקח לה 3 שעות ללדת... משום מה הייתה לי הרגשה שלי זה יקח עוד זמן.

 

ההפסקת חשמל עשתה את שלה ואווירת הנרות בבית קידמה את הצירים, הם החלו להיות ארוכים יותר ותכופים. אהובי חזר הבייתה, א' ישבה ללמוד קצת ותוך כדי תיזמנה את הצירים. 

ב 21:30 ניזכרתי בעצמי בתור תינוקת קטנטנה שאמה הצעירה לא הייתה מוכנה להגעתה לעולם והתחלתי לבכות, זה השלב שהרגשתי מוכנה לצאת לחדר לידה. הצירים הגיעו כל 3 דק' והחלו להיות חזקים וכואבים.

עברתי על הרשימה של תיק חדר הלידה כדי לא לשכוח לקחת דברים אחרונים, טייפ, דיסקים, מגבת לדרך במידה שירדו המים ברכב, מברשת שיניים (שנשכחה בסוף) והיידה לאוטו.

מכשיר האיזי טנס שכ"כ היה חשוב לי לשכור אותו בזמן ללידה נשאר מיותם בנרתיק שלו. שעה לפני שיצאנו ע' ניסה לשים לי אותו ואני פשוט לא רציתי. הרגשתי שזה מיותר, אני כנראה יכולה להתמודד עם הצירים לבד. את ה "שעת לידה" של ברא דווקא כן שתיתי בלגימות קטנות (זה דיי מגעיל) ולקחתי עוד מנה לבית חולים במידה שאצטרך.שוב, הייתה לי הרגשה שהערב עוד ארוך...

 

מעייני הישועה-

 

ברכב ישבתי מאחור בעמידת שש וכיוונתי את אהובי לבי"ח, רבע שעה נסיעה ו 5-6 צירים כואבים ואנחנו שם. ירדתי במיון יולדות בזמן שאהובי וא' מחפשים חניה. עד שהתפנו אליי המשכתי לנוע, סיבוביי אגן בעמידה וכריעה, שמעתי ברקע של ציר כואב "איזו תנועתיות", שאר היולדות שהיו שם לא נראו בלידה כמוני, בכ"ז חיכיתי בסבלנות.

ניקול בדקה לי לחץ דם ופתיחה-  פתיחה 4 מחיקה 90%, יוהו! א' צהלה- את בלידה, לא הגענו מוקדם מידי. אני התאכזבתי, רציתי להגיע בפתיחה 8...  מוניטור בשכיבה, כואב אבל ניקול המדהימה יודעת איפה ואיך ללחוץ בגב כדי להקל- ביקשתי ממנה שתנחה את א' שתעשה כמוה.

 

אחרי רבע שעה מוניטור תקין, הופ לחדר לידה. חנה המנהלת מציעה לי חוקן, כבר עשיתי בבית אני מעדכנת אותה (בעזרת נרות). התמקמנו בחדר (זה נראה שהבאנו איתנו את כל הבית, אהובי לא השאיר כלום באוטו כולל התיק הגדול לאישפוז).  אחרי חצי שעה עברנו לחדר אחר גדול ומרווח יותר בגלל ריח של גז מהמאפיה שליד (דווקא ריח של גז ולא ריח מאפים).

 

 אחרי שעה בערך ניקול ואירנה מהמיון באות לראות מה שלומי... חשבו שאני כבר יולדת.

שירה המיילדת בודקת פתיחה ועדיין פתיחה 4 ומחיקה 100% מתקדם לאט, בשלב זה אני מחליטה לא להסתכל על השעון הגדול בחדר.

בשלב יותר מאוחר אני מחליטה להתעלם מעינהם המותשות של א' וע' שהיו בטוחים שזה הולך להיות קצר.

 

 

 

הזמן עובר לאיטו, א' ואהובי מעסי לי את הגב בכל ציר לסרוגין, הם שיערו שעד 1 כבר אלד אני לא יודעת מה השעה אבל כששירה בודקת לי פתיחה בפעם הבאה הפתיחה עומדת על 5 וחצי, יש התקדמות איטית מאוד.

שירה מציעה בשלב מסוים לפקוע לי את המים, אני מסרבת.

אחרי מס' שעות היא שוב מציעה, אני מבקשת לחשוב על זה וההצעה לא חוזרת. זה לא שאין התקדמות,יש, אבל איטית. והמוניטור, שלא שוכחים לעשות לי כל שעה וחצי תקין ברוך השם.

הגעתי למסקנה שיופי שיש אפשרות למוניטור לא רציף בעמידה או בתנועה, הוא אף פעם לא מספק את הרופאים ואכשיהוא בסוף נדרש מוניטור בשכיבה. בלי הלחיצות של אהובי וא' בכל ציר זה היה הרבה יותר קשה לעבור את זה.

אין לי מושג מה השעה וכמה זמן עבר, ע' וא' ישנים ואני ממשיכה עם הצירים כאילו זה ימשיך לעד. אני מנסה להתעלם מפניהם העייפות ולהתרכז בעצמי.

 

שלב המעבר-

 

בבדיקת פתיחה הבאה שירה אומרת 8! יש!

א' מציעה עוד מקלחת, הפעם אני יושבת על הכדור תוך כדי ושרה. "יחד לב אל לב נשמח ונראה ת'אור שבשמיים....",  לאורך כל הלידה אני מקשיבה לתקליטיו של אהוד בנאי ושרה איתו.

שלב המעבר הגיע- השלב שאמור להיות הכי כואב, אבל לא לי. ביקשתי מא' שתשים לי את הדיסק של סבתא שרה שלי, דיסק שבו היא מוקלטת מספרת את סיפור עלייתה מתימן, רציתי להקשיב לקולה המרגיע של הסבתא שגידלה אותי. אהובי יוצא להתרענן. נשארנו אני וא'.

התחלתי לברך את אמה החולה של חברה טובה כפי שהבטחתי לה, ואת א', ואת אהובי, ואת הוריי ואת חברותיי הרווקות, ואת משפחתי מברוקלין ואת כולם. והתחלתי לבכות וא' התחילה לבכות. היא ציינה שסבתא שלי פה איתי, מלווה אותי בלידה.

באמצע הבכי מישהי נכנסת ומציעה אפידורל- אניי עונה לה לא- שלא כואב לי אני רק מתרגשת.

צירי הלחץ מתחילים, א' אומרת שהחלק הקשה מאחוריי, עכשיו זה צ'יק צ'ק.

 

השלב האקטיבי-

 

אני רוצה ללדת על הצד, אחרי 32 שעות צירים תנועתיות אין לי כוח להחזיק את עצמי על שש זקופה כמו שרציתי. אני מתחילה על הצד, א' מימיני ואהובי משמאלי, שניהם לוחצים איתי, מחזיקים לי את הרגליים, אני לוחצת בכל הכוח!

התחלנו בעשרה לשש ללחוץ ושירה מציינת שאני חייבת ללדת עד שבע מכיוון שאז נגמרת המשמרת שלה, חשבתי ששבע זה רחוק, תוך כמה לחיצות היא בחוץ, לא?

אז זהו שלא, שירה חושבת שאולי המנח של הקטנה לא שיגרתי, אולי לא התברגה טוב באגן. אני מנסה להתעלם וממשיכה ללחוץ בכל הכוח שנשאר לי. עד שאני מרגישה שתכף נופל לי האף.

שירה נכנסת ויוצאת לסירוגין.

 

בשבע נכנסות לחדר שתי מיילדות- מרגלית הותיקה ומיכל הסטז'רית. שתיהן לא עוזבות אותי מאותו הרגע.

אני ממשיכה ללחוץ על הצד- אופס המים משתחררים, איזה כייף... הנה היא מתקרבת הנה היא באה....

מרגלית מציעה שאעבור לעמידת שש זקופה על משענת המיטה עם רגל אחת למעלה- יופי של הצעה, זו התנוחה שדמיינתי את עצמי יולדת בה. כל ציר לחץ בתנוחה זו מורגש וכואב יותר, אי צועקת לא' שהיא הבטיחה לי שלא יכאב יותר, היא לא ידעה...

א' צריכה ללכת, יש לה מטופלת ב 8 בבוקר בבייתה ברחובות. היא הבינה שאני בידיה טובות של מרגלית ושזה בסדר. בכל ציר מרגלית או מיכל לוחצות לי על הגב התחתון להקל על הכאב ואני לוחצת בשארית כוחותיי, ע' כבר יושב אדיש בצד ומחכה שמשהו יקרה. אני מציינת שלא כל אחת יכולה לעשות זאת, צריך להיות בכושר, זה כמו 10 שיעוריי ספינינג רצופים הלחיצות האלו.

בין אחת הלחיצות נכנסת שיפרה המיילדת שערכה את הסיור לשאול משהו, אני אומרת לה בחיוך (לא יודעת איך היה לי כוח לחייך) " היי שיפרה מה שלומך" היא תוהה איך אני מכירה אותה אז אני אומרת מהסיור. יותר מאוחר היא תנסה להשיג לי חדר פרטי לאישפוז.

מה שזכור לי בעיקר מהשעתיים ועשרים דקות שלחצתי זה שאמרתי הרבה את המילה "אמא", לא צעקתי בכלל כי כשכאב הייתי חייבת להשקיע אנרגיה בללחוץ. ושלא הרגשתי שעבר כ"כ הרבה זמן. ז"א, הרגשתי שזה לא קצר, שהיא לא יוצאת אחרי 5-6 לחיצות כמו שדמיינתי אבל הרגשתי שאני בידיים טובות של מלאכיות משמיים, שהיא חיכתה לצאת במשמרת של מרגלית ומיכל.

 

לולי-

 

והנה היא יצאה, אני רואה אותה על המזרון מתחת לרגליי ומיד שמה לב לעיניה הסיניות, כמו שלי. ולחבל התבור, זה באמת נראה כמו חבל. הרמתי אותה אלי. הבת שלי. שלנו. לולי.

קרע קטנטן, שני תפרים, ציינתי שאני צריכה הרדמה, הרופא אמר שהזריקה תהיה יותר כואבת מהתפרים, טוב, בסדר, כבר לא אכפת לי כלום, העיקר שהיא יצאה, שני תפרים ללא הרדמה.

 

השיליה יצאה בלחיצה אחת, אבא של לולי חתך את החבל, נשארנו ביחד בחדר לידה  ניסיתי להניק אבל לולי שלי לא הייתה מוכנה עדיין.מרגלית נתנה לי זריקת פיטוצין בירך לכיווץ הרחם חרף מחאותיי, אבל לא היה אכפת לי כבר מכלום, העיקר שהקטנה איתי סוף כל סוף. כ"כ קטנה יצאה לי, לא להאמין.

הועברנו יחד להתאוששות.

 

השביל הזה מתחיל כאן

בין סניף בנק למעין

לא סלול, לא תמיד מסומן

השביל הזה מתחיל כאן

 

חוצה את העיר

עולה על ההר

ממשיך על הים

ממשיך גם מחר

חותך באויר, בין הבתים

יוצא אל האור, אל חיים חדשים

 

לך עליו, עלה עליו עכשיו

מלאכי ציפורים מעליך

מלווים את צעדיך

מרחוק נדלק אור

אל תסטה כדי שתוכל לחזור

 

השיר הזה מתחיל כאן

כחול על הדף הלבן

לא גמור, לא תמיד מכוון

השיר הזה מתחיל כאן

 

חוצה את העיר

עולה על ההר

ממשיך על הים

ממשיך גם מחר

חותך באויר, בין הבתים

יוצא אל האור, אל חיים חדשים

(אהוד בנאי)

 

מוקדש באהבה לאהובי ובן זוגי היקר והתומך- ע' ולא' חברתי היקרה שליוותה ותמכה במשך כל ההריון ו14 שעות מהלידה.

 

תודה לכם אהוביי!

 

 

 

חודשיים אחרי פירסמתי הודעה בפורום לידה פעילה וביתית בזו הלשון-

 

אז אחרי שצפיתי בסרט לידה אורגזמית והזדהתי והתרגשתי עד דמעות היום צפיתי בסרט נוסף ביס בשם בכי ראשון.
סרט תעודי מדהים שמציג יולדות מתרבויות שונות. מחר שידור חוזר ב8 בבוקר.

הסרטים האלו החזירו אותי ללידה שלי וגרמו לי לרצות לצעוק לנשות העולם שיתעוררו ויבינו שלידה יכולה להיות החוויה הכי מדהימה בחייהן, ובאמת אי אפשר, אי אפשר לצעוק את זה מפחד שזה יגרום לאחרות להרגיש פחות טוב עם עצמן אולי, או יותר נכון מהפחד שזה יגרום לי להראות מתנשאת.
אז רק פה אני יכולה להגיד את זה, רק פה אני יכולה לכתוב- עשיתי את זה!!! אני ככ גאה בעצמי על הלידה והתוצאה שלה, גאה על זה שנתתי לעצמי את החוויה הזו של ללדת כמו שאני יודעת, גאה ברגשות שחוויתי במהלך הלידה, גאה בכוחות שהיו לי במשך 34 שעות צירים, גאה בהיי שהייתי בו במשך 34 שעות צירים וגם אחר כך, גאה בתהליך שעשיתי עד ללידה והכי גאה להיות אמא של הייצור המדהים הזה שכל יום אני מתאהבת בו יותר ויותר.


וכמו שדרקונית סגלגלה רשמה לי אחרי הלידה- עכשיו אני מרגישה שאני יכולה לעשות כל מה שאני רוצה.

 

26-02-2010

לול י (למרות שאת מתעקשת לא לקחת מוצץ)-                                                                                                 

 

את בת חודשיים ושבוע היום וכל יום איתך הוא מתנה.

אתמול הרמת את הראש בשכיבה על הבטן בפעם הראשונה (יש תמונה) וזה גרם לי תחושת גאווה גדולה ואושר. לא ייאמן איך כל דבר קטן שאת עושה ממלא אותי. ואבא שלך, הוא משוגע אחרייך, כל היום אומר "איזה דבר זה" איך יצא לנו ילדה כ"כ יפה ומתוקה וכמה את מאושרת וחייכנית וטובה ומתקשרת (חמסה  חמסה שום בצל).

טוב, התעוררת – אני אמשיך פעם אחרת.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

7 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל rayshlomi אלא אם צויין אחרת