00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

מבט נשי ירקרק

אני מנסה...

אני מביט בך.
את מלטפת אותי ברוך.
עינייך הדומעות מספרות אהבה.
למה את עצובה?
אשה משונה...

קוראים לי: לוקו.
אני בן 4
קוקר ספנייל

4 שנים חייתי אצל משפחה.
לפני כארבעה שבועות- קרסו השמיים ורעדה האדמה...
מצאתי עצמי נעזב בחדר ההמתנה של אגודת "צער בעלי חיים" בת"א.
מייד הוכנסתי אל תוך תא. סגור. בודד.
לא זיהיתי מסביבי שום ריח מוכר...
מסביבי: נביחות... יללות...
הצטמררתי והצטנפתי לי בפינת התא.
הלב שלי בכה. מגעגועים לבית שלי... למשפחה שלי...
הבטתי אל תכול הרקיע מעבר לסורגי התא שלי.
התרגלתי להינות מן הרגעים בהם אנשי צוות המקום נכנסו לתאי וטיפלו בי.
כשצילמו אותי יושב,הסבירו לי שזה בשביל שאנשים יראו את תמונתי ב"אתר" של האגודה,
ויבואו לאמץ אותי.
אז ישבתי יפה... אפילו "עשיתי" עיניים הישר אל המצלמה.

שלושה שבועות!
שלושה שבועות שאף אחד לא בא לקחתני אליו.
שלושה שבועות בהם התחלתי לאבד תקווה...
פחדתי שסופי יהייה רע ומר...

ולפתע,לפני שבוע וחצי,אחה"צ,הוציאו אותי מתאי,ובחצר המתין לי ב',איש ענק...
הוא ניגש אלי,וראיתי שעיניו "נוצצות מרטיבות קלה"... הוא ליטף אותי בחום,וצילצל לאשתו.
לא הבנתי הרבה.רק שמעתי: “איזה כלב מדהים...התאהבתי בו...
 לא נותנים לי לקחת אותו מבלי שיראו גם את בת זוגי... “.
האיש "המוזר" טייל איתי,וראיתי שהוא לא יכול להיפרד ממני.
כשהלך,שמעתי אותו מבטיח כי מחר בבקר,מייד עם היפתח דלתות המקום,
הוא יגיע עם אשתו כדי לקחתני.

בלילה,לא יכולתי להירדם. פחדתי!
פחדתי שכל זה חלום,וכשאתעורר- המציאות הקשה תטלטלני.
והרי- איבדתי כבר את האמון שלי בבני האדם,שהרי המשפחה שלי נטשה אותי...
חום גופי עלה. הרגשתי לא טוב.

בבקר,מוקדם מאד, נדהמתי!
ב' חזר עם אשתו. איזה זוג מוזר... הם מאד התרגשו... מילמלו מילות אהבה אלי...
לא הבנתי מה קורה !
חיכינו לבדיקת הווטרינרית.
אכזבה: אני חולה!
לא ישחררו אותי לאימוץ כל זמן שיש לי חום.
הלב שלי בכה כשהחזירו אותי בחזרה אל תוך התא.
זהו! אף אחד לא ירצה לאמץ אותי,כלב חולה שכמותי...
בכיתי!
איבדתי תקווה.

פתאום,לאחר יומיים,שוב הוציאו אותי לחצר.
שיפשפתי עיניי...
לא האמנתי...
ב' חיבקני אל תוך זרועותיו כשהוא ממלמל:”מה חשבת? שנוותר עליך? אין סיכוי!!!!
פעמיים בכל יום צילצלנו והטרדנו את הצוות כדי להבטיח שיטפלו בך ושתבריא מייד.
באתי היום כדי לבקרך ולעודד אותך.בבקשה,תבריא מהר!”
כל כך התרגשתי!!!
החום ירד לי.

למחרת,חזר אלי ב'. נפרדנו מהצוות. נכנסתי לאוטו. התיישבתי על הספסל האחורי.
מהחלון,נשקף לו נוף עירוני שאט אט החל להתחלף בנוף כפרי: שדות...יער...הרים...ירוק...
בדרך,שמעתי את אשתו של ב' צועקת צעקות של שמחה והתרגשות מתוך הדיבורית.
איזו אישה מצחיקה...

זהו!
אני כבר כמה ימים בבית החדש שלי.
מתרגל.
אתמול אפילו רדפתי אחרי החתולה של השכנים.
אני מרגיש שכולם כאן אוהבים אותי.
עדיין לא מאמין.
עדיין עצוב כשאני נזכר במשפחה הקודמת שלי.
מלטפים אותי כאן כל הזמן.
מדברים אלי ומבקשים ממני כי אתן מבטחי באהבתם.
אני מנסה...

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

40 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל מכשפהלה מפעם אלא אם צויין אחרת